העיתון שלנו ברשת

חדשות השבוע מהנעשה בסניפים ובמרכז

יעקב שואב מן המקורות

אפשר להרים את הכסף

יעקב סוראני שואב מן המקורות

ערכי הצדקה והחסד הם מסימני ההיכר של העם היהודי. הנטייה הטבעית של יהודים להירתם לעזרה ולפתוח את היד למתן צדקה – היא מסימניה של האומה. חז"ל אומרים שגמילות חסדים היא אחת משלוש התכונות הבסיסיות המאפיינות את בני העם היהודי.
ואכן, תכונה זו של צדקה ועשיית חסד באה לידי ביטוי בולט אצל העם היהודי, גם אצל מי שלא נתחנכו על ברכי התורה והמסורת (אם כי החינוך גורם לה להיות מוגברת וחזקה יותר).
הערבות ההדדית של היהודים הייתה ידועה היטב גם לגויים, והם ניצלו אותה לא אחת כדי למלא את קופותיהם. הישרדותו של עם ישראל, על אף הרדיפות והצרות שעברו עליו, נזקפת במידה רבה לאותה אחריות הדדית ולמפעלי החסד שתמכו בחלשים ולא הניחו להם להתמוטט.
צדק, לא חסד
סביר להניח שאין עוד מדינה בעולם שיש בה מערך אדיר כזה של מפעלי עזרה וחסד על בסיס התנדבותי. בתי תמחוי ומרכזים לחלוקת מזון; גמ"חים (קרנות גמילות חסדים) למתן הלוואות בלי ריבית; ארגוני 'שפרה ופועה' המסייעים ליולדות בתקופה שלאחר הלידה; ארגונים להשאלת ציוד רפואי; מפעלי 'הכנסת כלה', ועוד ועוד.
תפיסת הצדקה ביהדות גורסת שכספו של אדם אינו שלו, אלא הוא בבחינת פיקדון שהפקיד בידו הקב"ה. אחת הדרכים שבאמצעותן הבורא מפרנס את הבריות היא על-ידי שהוא נותן לבני-אדם מסויימים יותר כסף, כדי שהם יפרנסו את הנזקקים. כך הקב"ה רוצה לזַכות את הבריות במצוות הצדקה, שכן היה יכול להעביר את הכסף ישירות לידי הנזקקים.
זו גם המשמעות העמוקה של המילה 'צדקה'. איננו אומרים 'חסד', 'טובה', 'רחמנות' – אלא 'צדקה', מלשון צדק. כאשר אדם נותן צדקה אין הוא עושה 'טובה' ואין הוא נוהג לפנים משורת הדין. הוא נוהג כאדם ישר והגון, שמעביר את הפיקדונות המופקדים בידו ליעדם. הוא יודע שהכסף ניתן לו מאת הבורא כדי שיעשה בו מצוות ומעשים טובים. זה הצדק, זה מה שהוא צריך לעשות.
גם המילה 'תרומה' משמעותה שמתן כסף לצדקה מרומם את הכסף. שוב אין הוא אותו 'גועל נפש', כלשון אנשי העסקים, אלא דבר מרומם, מצווה נאצלת.
יהודי גם מאמין שהצדקה היא הכלי שעל-ידו זוכים ליותר ברכה והצלחה. כשהיהודי מוכיח במעשיו שהוא נוהג בכסף שניתן לו ב'צדק' ומעביר אותו ליעדיו האמיתיים, הקב"ה נותן לו עוד ועוד מידו המלאה, הפתוחה, הקדושה והרחבה.
לצדקה גם חשיבות גדולה ככלי להתמודדות עם תאוות הממון ורדיפת המותרות, הגואה בימינו. אין כמצווה זו כדי לחנך את האדם לוותר על האנוכיות ועל טיפוח החומרנות, ולהעדיף את הערכים הרוחניים של עזרה לזולת וסיוע למוסדות נזקקים.
לכן יש להשתדל להרבות במתן הצדקה, ולהקפיד שבכל בית תימצא קופת צדקה (וכדאי שלכל ילד וילדה תהיה קופת צדקה משלהם, והם יתרגלו לתת צדקה בכל יום). ראוי לזכור את מאמר חז"ל שהצדקה מקרבת את הגאולה. וגם זו סיבה להרבות בצדקה בימים האלה, שבהם אנחנו מייחלים לישועה.
נחמת בני ישראל במצרים
בתחילת פרשתנו נאמר "וזאת התרומה אשר תקחו מאתם גו' ועצי שטים" (כה, ג-ה). ופירש רש"י "ומאין הי' להם במדבר, פירש רבי תנחומא, יעקב אבינו צפה ברוח הקודש שעתידין ישראל לבנות משכן במדבר, והביא ארזים למצרים ונטעם, וצוה לבניו ליטלם עמהם כשיצאו ממצרים".
ולכאורה תמוה, שהרי כדי להשיג ארזים לבניית המשכן היו יכולים בני ישראל לקנותם מתגרי האומות או לקחתם מיערות סמוכים, ומדוע הוצרך יעקב אבינו להביא אתו ארזים מארץ ישראל ולנטוע אותם במצרים?
ויש לבאר על דרך הדרוש, שענין זה פירשו "רבי תנחומא" - מלשון "נחמה". שעשה כן יעקב אבינו כדי לנחם את בני ישראל מצרת גלותם.
שכאשר היו ישראל במצרים, בגלות קשה ביותר, עם גזירות כ"כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו" וכיו"ב, הנה זה הי' נחמתן כשראו את הארזים שנטע יעקב.
ואף שידעו שהבטיח להם הקב"ה - "אנכי אעלך גם עלה" (ויגש מו, ד), אין זה דומה לזה שראו בעיניהם שהנה יש ארזים שנטע יעקב במצרים רק על מנת שיצאו ממצרים ויקחו ארזים אלו עמהם, ויבנו בהם את המשכן.
"והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה סוככים בכנפיהם על הכפורת ופניהם איש אל אחיו" (כה, כ)
ה'פורשי כנפיים למעלה' – שהוא העלייה בין אדם למקום. על האדם להקפיד שיהיה 'ופניהם איש אל אחיו', דהיינו שלא יהיה על חשבון בין אדם לחברו.
עשרת הדברות כתובים על שני לוחות אבנים, מחציתם מזה - מצוות שבין אדם למקום, ומחציתם מזה - מצוות שבין אדם לחברו. ואמרה התורה "ופניהם איש אל אחיו", מכוונים זה לזה.
מצוות שבין אדם למקום אפשר לקיים רק בצירוף המצוות שבין אדם לחברו, וכן להיפך.
(מלבי"ם)
להרגיש ילד
"ועשית שניים כרובים" (שמות כה,יח). מפרש רש"י: "דמות פרצוף תינוק להם". אף החכם הגדול ביותר נדרש לחוש כלפי לימוד התורה כאילו הוא נער, מתלמד ומתחזק.
(רבי שמחה-זיסל מקלם)
תלוי בילדים
הכרובים היו סוככים בכנפיהם על הארון שבו היו מונחים הלוחות. ללמדנו שקיום התורה שבארון תלוי ב'כרובים', בתינוקות של בית רבן הלומדים תורה ומתנהגים ברוחה. ילדים וילדות אלה סוככים על התורה ומבטיחים את המשך קיומה.

WCAG 2.0 (Level AA) דפי הנגישות באתרי 022 נבנו בהתאם לתקן נגישות WCAG 2.0 - AA