יום ג', כב’ בסיון תשע”ט
    לאתר הבית  |  דף הבית  |  הרשמה לרשימת תפוצה  |  יצירת קשר  |  אודות  |  לבלוג  |  לוידיאו יד שרה  |  לפייסבוק  |  English  |  תרום עכשיו  
 
באלבום הצילומים הנעים למעלה מימין: בית פתוח המעניק שרות באהבה
צילומים 1-2. מיכל ווינט, אגף יחסי ציבור ביד שרה, היתה שם מאחורי דוכן של מים צוננים לרווית העולים להר הרצל ביום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות איבה (צילם: המתנדב יהושע ווייס) * 3. עם ההליכון שקיבלה ביד שרה יכולה ג'קלין לידר לנוע אל מרכזי קניות בבירה * 4. "כל בעיה שיש – באים אלי ואני עושה להם רגליים לכיסא" – חנניה אוחנה, מתנדב, בית המלאכה בבית יד שרה * 5. מבקשי סיוע מכל מגזרי האוכלוסייה בירושלים ברחבת ההשאלה
קרא עוד...
תגובות: 0   צפיות: 22
 
לפני החזרה לדרום אמריקה
הן לא וויתרו על ביקור במרכז המבקרים המרגש בבית יד שרה בירושלים – מרכז חוויית הנתינה – כשיאו של מסע בת מצווה בבירת ישראל. צוות המרכז: "שמחנו לארח כאן את קבוצת אימהות עם מהות שיודעות שאם באים להכיר את ישראל – לא מחמיצים ביקור במקום המציג את הפנים היפות של החברה הישראלית. נסיעה טובה – ושובו אלינו" * למוסף המיוחד בחדשות השבוע ביד שרה המוקדש למרכז המבקרים – כאן
קרא עוד...
תגובות: 0   צפיות: 2
 
 
"לשתף בהחלטות - להקשיב ולהבין את חשש הנעזר מאיבוד שליטה" * כך לומדים לתת יותר תוך ראיית האדם תחילה
על זיקנה וכלי ריפוי ושיקום: בסידרת מפגשי העמקת ידע של צוותי מרכזי התצוגה והייעוץ נבחנו סוגיות שונות של שרות לקהילה * דבורה רויטמן מנהלת מרכזי התצוגה והייעוץ ביד שרה– סיכום של מפגש שהתקיים לאחרונה בתל אביב
קרא עוד...
תגובות: -1   צפיות: -1
 
 
 
דרושים מתנדבים ברחבי הארץ * הרשימה המעודכנת - הצטרפו אלינו לשנת נתינה
קשת השירותים של יד שרה לרווחת הציבור הולכת ומתרחבת - ואנו זקוקים לידיים טובות נוספות בהתנדבות * ראו כאן את רשימת הדרושים המעודכנת * בצילום: יד מסייעת של מתנדבים מושטת לכל אדם - בכל גיל - ברחבת ההשאלה בבית יד שרה * חייגו 6444*
תגובות: 0   צפיות: 836
יעקב סוראני מביא מן המקורות

קשה להיות יהודי. ועוד יותר – בארץ ישראל. ידועים הם דברי חז”ל (ברכות ה, א): שלוש מתנות נתן הקב”ה לישראל, וכולם לא נתן אלא על ידי ייסורים, ואלו הן: תורה וארץ ישראל ועולם הבא. אנו עומדים ושואלים: אם מתנה נתן לנו הקב”ה, מדוע היא צריכה לבוא אלינו על ידי ייסורים? הקשר בין כל עם לכל ארץ – הוא קשר טבעי, שנוצר במהלך היסטורי ממושך. שונה במהותו הוא הקשר שבין עם ישראל וארץ ישראל. מבחינה היסטורית – אין זו ארצנו, ואין זו מולדתנו. אבי העם, אברהם אבינו, לא נולד בה אלא חי בה כגר שבא מאור כשדים. העם נוצר בארץ מצרים, ואת התורה קיבל במדבר. במשך רוב ההיסטוריה שלנו, היה רובו המכריע של העם - בחו”ל. ארץ ישראל – כפי שמבואר בסופה של הפרשה – ארץ ה’ היא. אקלימה וכלכלתה – לא על פי חוקי הטבע הם מתנהלים, כי אם בהשגחה א-להית ישירה. הקשר שבין עם ישראל לארצו – לא טבעי הוא כי אם א-להי. על כן הקשר שלנו אל הארץ נוצר דווקא בדרך המנוגדת לטבע. אנו אוהבים את ארצנו לא רק משום שטוב לנו בה, אלא דווקא מפני שאנו משלמים מחיר יקר וכבד על חיינו בה. מחיר יקר זה הוא המבליט את המשמעות הערכית של ישיבתנו בה. אילו הייתה ארץ ישראל יכולה להיות ארץ עשירה אשר השלום והשלווה שוררים בה כמו שווייץ, למשל, היינו עלולים לחפוץ בה בשל יתרונותיה החומריים. אולם הקב”ה בחר בשבילנו ארץ קשה מבחינה אקלימית וכלכלית; ארץ הנמצאת לצדן של בארות נפט שופעות, אולם ענייה באוצרות טבע משלה. ארץ שכזאת, לא נוכל להחזיק בה מעמד אלא אם כן נעמוד על המשמעות העמוקה של קדושתה. “כי ארץ ישראל היא קדושה; ולא היו ראויים ישראל אל מדרגה הקדושה הזאת שינחלו הארץ הקדושה הנבדלת, עד שהגיע להם ייסורים, שהיה להם זיכוך הנפש על ידי סילוק הגוף על ידי ייסורים, עד שראויים לקבל מעלת הקדושה”. (המהר”ל מפראג ב”נתיב הייסורים” (פרק ב)) נחם כל חורבותיה אנו נמצאים עתה לקראת תום תהליך גאולתנו שהוא בעצם בירור וצירוף של כל המציאות כולה, והעומד בראשה ומכתיב אותה הוא עם ישראל. כל זאת מתוך מטרה לגלות את מהותו הפנימית, הנצחית והאמיתית, העומדת בגאון מול כל אומות העולם ומכריזה: “כי נחם ה’ ציון נחם כל חורבותיה” (הפטרה השבוע). עלולים אנו לטעות למראה עינינו ולהתפלא, איך התדרדר עם ישראל למצב כה נחות של חוסר צניעות, רפיון בשמירת תורה ומצוות, חולשה בארץ-ישראל. לכך באים הפסוקים בתחילת פרשתנו ומלמדים אותנו: “כי תאמר בלבבך רבים הגויים האלה ממני, איכה אוכל להורישם”. הסתכלות זו הינה חיצונית בלבד, בחינת “כי האדם יראה לעיניים”. לכך באה התורה בפסוק הבא ומלמדת אותנו: “לא תירא מהם, זכר תזכר את אשר עשה ה’ אלקיך לפרעה ולכל מצרים”. יודעים אנו כי במצרים היו אבותינו עובדי עבודה זרה, כפי שמדת הדין קיטרגה עליהם בעוברם בים (שמות רבה כא,ז). עם ישראל נגאל אך ורק בזכות סגולתו הפנימית הנבדלת משאר אומות העולם. חייבים אנו להתאזר בעיניים אמוניות פקוחות ולדעת שהעם אשר ירד לשאול תחתיות מגביה עתה לרומי שחקים. לכן “לא תערץ מפניהם כי ה’ אלקיך בקרבך אל גדול ונורא”, ואכלת את כל העמים אשר ה’ אלקיך נתן לך, לא תחוס עינך עליהם ולא תעבד את אלהיהם (=התרבות המערבית) כי מוקש הוא לך”. כתוצאה מכך, נזכה בעזרת-ה’ לכל הטובות האמורות בתחילת הפרשה: “ואהבך וברכך והרבך...” שיר-הלל לארץ-ישראל בין הערכים האנושיים הקיימים בכל אומה ולשון קיים הערך ששמו אהבת מולדת. כל עם מטפח את הערך הזה ובונה מיתוסים שממחישים אותו ומשמשים לו מופת חי. כל עם מספר בשבחה של ארצו, עברה ונופיה, כדי ליצור בלב בני-העם קשר רגשי אל האדמה שעליה הם חיים. בעם-ישראל זה הרבה יותר מאהבת מולדת. היחס לארץ-ישראל אינו דומה ליחסו של הצרפתי לצרפת. לארץ-ישראל יש מימד של קדושה. שבחה של הארץ אינו רק ביפי נופיה ובאוצרות הטבע שבה, אלא גם בקדושה השורה בה, בכך שזו ארץ הבחירה של הקב"ה - פלטרין של מלך. אלפיים שנות גלות הזינה האהבה לארץ-ישראל את אמונתם של היהודים. עליה חלמו, אליה התפללו. יהודים שמרו כל דבר שיש לו קשר כלשהו לארץ-ישראל כעל אוצר יקר. בכמה אהבה וקדושה היו עוטפים חפץ שהגיע מארץ-ישראל, על-אחת-כמה-וכמה פרי. פירות מארץ-ישראל - רק המילים הללו היו מציתות את הדמיון ומעלות לחלוחית בעיניים. חזרנו לארץ-ישראל, אנו חיים בה, נושמים את אווירה, אוכלים מפירותיה - ואולם נדמה שמשהו בזיקה לארץ נפגע. אמנם טבעי הדבר, שהשגרה וקשיי היום-יום שוחקים את הרגשות. האדם, מטבעו, מפתח רגשות עמוקים יותר לדברים בלתי-מושגים, וכשהוא משיגם - רגשותיו כלפיהם מתקהים. ועם זה, קרה כאן דבר חמור יותר. אולי ההתרחקות מהתורה הרחיקה רבים גם מהיחס היהודי המסורתי לארץ-ישראל. אך עובדה היא שאין מטפחים עוד, בעוצמה הדרושה, את הערך היהודי הגדול הזה, 'ארץ-ישראל'. ארץ-ישראל ביהדות אינה רק ארץ מגורים. יש מצוות מיוחדות התלויות בה. יש איסור לצאת מהארץ אלא בתנאים מסויימים ומוגדרים מאוד. ארץ-ישראל היא מערכת שלמה של חיים, ערכים ומושגים. קטן הכמות ורב האיכות "והיה עקב תשמעון" - "אם המצוות קלות שאדם דש בעקביו תשמעון" (רש"י ) העקב, הוא החלק התחתון שבגוף האדם הוא אומנם חשוב לתפקוד הרגל אך בודאי שאינו נושא באחריות כללית כמו שמחזיקים הלב והראש. והנה, אף על פי כן תולה משה רבינו את הברכה הצפונה לעם ישראל, במצוות 'פשוטות' שאדם אינו טורח לבצע, ומבטיח עבורם שפע גשמי, דוקא בזמן היקר והקצר שנותר למשה בעולם הזה, הוא טורח להזהיר על המצוות ה'שוליות'. ל'עקב' יש משמעות נוספת, העקב שברגל עם היותו נחות ותחתון, עליו עומד הגוף. גם אותם המצוות המכונות 'עקב' נושאות באחריות דומה, הם מסיימות ומשלימות את המצוות העיקריות, ועליהן עומדת קומת המצוות השלימה. תקופה זו בה אנו נמצאים נקראת במקורות, "עקבתא דמשיחא", מלשון עקב. תקופה זו היא משלימה ומסיימת את ימי הגלות. הנסיונות שבה קשים, דוקא בשל כך, דרושה הקפדה יתירה בשמירת המצוות. כשנמצאים בתקופה שחותמת את עבודתם של בני ישראל בכל הדורות, על יהודי להקפיד במיוחד על המצוות הקטנות שאינו רואה בהם חשיבות, מצוות שהוא דש בעקביו. נאמר כי משה רבינו היה עניו מכל האיש אשר על פני האדמה כיון שהביט ברוח הקודש על תקופה זו של עיקבתא דמשיחא, בה החושך הרוחני יהיה רב, והנסיונות יעלימו על האמת, ובכל זאת יקיימו יהודים תורה ומצוות. משה רבינו הביט על עצמו ועל תקופתו והסיק כי לקיים תורה ומצוות בתקופה של גילוי אלוקי כה מוחשי הוא דבר מתבקש, אך לקיים את המצוות בעקבתא דמשיחא, זאת גדולה שהוא מצדיע לה. דוקא בתקופה זו, תולה משה את הברכה והשפע הגשמי של עם ישראל בביצוע המצוות הקטנות, כי משמעותן רב וסימבולי. 'בורג' הוא פיסת מתכת קטנה, אך כשזה חסר למערכת חשמלית מתוחכמת, היא לא תעבוד... מן לעניים, מן לעשירים "ויענך וירעיבך, ויאכילך את המן... למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם – כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם" (פרשת השבוע ח, ג). האוכל שאכלו אבותינו בזמן נדודיהם במדבר, ה'מן', היה שונה לחלוטין מכל מזון אחר אותו אכלו היהודים אי-פעם. קראו לו "לחם מן השמים", ולפני אכילתו לא בירכו "המוציא לחם מן הארץ" אלא "המוציא לחם מן השמים"! אנו יודעים שהכוחות הפנימיים של האדם מתגלים בעיקר בעיתות משבר. בזמני שלום, כשהכל מתנהל על מי מנוחות, האדם לא מגלה את הפוטנציאל הטמון בו. כשהוא נדרש להתאמץ עד גבול הסיבולת שלו, נחשפים כוחות ומשאבים אותם לא הכיר. מסיבה זו עובר חייל אימונים מפרכים. מפקדיו לא מסתפקים בהרצאות, סרטים ושיקופיות. הם יתנו לו לרוץ ולשאת משאות כבדים, ירעיבו ויצמיאו אותו. אימונים אלו מכינים את החייל לאתגרים המצפים לו מאוחר יותר, במפגש פנים אל פנים עם האויב. ל'מן' שאכלו אבותינו היתה מטרה זהה: לאמן ולהכין את היהודים לקראת הניסיונות המצפים להם כאשר ייכנסו לארץ המובטחת. בחיים ישנם שני סוגי ניסיונות: ניסיון העניות וניסיון העשירות. ניסיון העניות הוא הנפוץ ביותר. כשחסר לנו משהו, בין אם זה כסף, תכונות אופי נחשקות, בן-זוג או הורים, מראה חיצוני וכל דבר אחר – אנו נדרשים להתמודד עם ניסיון העניות. הדרך הנכונה להתמודד עם הניסיון היא האמונה בלב שלם ששום דבר לא קורה במקרה, וכי הכל נעשה מאת הבורא יתברך לטובתנו, ורק לטובתנו. קל לדבר; קשה לזכור זאת כשאנו עוברים תקופה קשה. אך בסופו של דבר, האתגרים נועדו לגלות בנו כוחות ומשאבים פנימיים. אם נפנים זאת נוכל להפוך אותם לקרש קפיצה לעבודה ושיפור עצמי. קראתי פעם ראיון עם רקדנית בלט מפורסמת שסיפרה על אימונים פיזיים מפרכים שעליה לעבור כדי לשמור על הכושר. אמרתי לעצמי: ריבונו של עולם, מדוע שמישהי תרצה להיות רקדנית? אך היא היתה מוכנה להשקיע בשל השכר שציפה לה לבסוף. הקשיים שאנו עוברים הם השקעה משתלמת, עליה נקבל ללא ספק את הגמול. הניסיון השני הוא ניסיון העשירות. תשאלו, איזה ניסיון יש כאן? את עשירה, בעלך נחמד, המשפחה מאירת פנים, יש לך משרה מצויינת ואת אוהבת את העבודה... למעשה ניסיון העשירות קשה יותר מניסיון העניות. אדם שלא חסר לו מאום יכול לומר: "מגיע לי! אני כל-כך נחמד, מקיים מצוות, משתדל להיות הוגן... היה עליי לקבל יותר"! עצוב לראות "עשירים", בכסף או בתכונה אחרת (מראה חיצוני מושך, קול ערב, כשרונות מיוחדים) המסתובבים עם אף בשמים. לדעתם על העולם כולו להכיר במעלותיהם ולתת להם כבוד בהתאם, אך הם שוכחים כי העשירות היא מתנת שמים בלבד שניתנה להם כדי למלאות את שליחותם בעולם. כדי להכין אותנו לניסיונות אלו, אכלנו את המן במשך ארבעים שנה. על-פניו היה ה'מן' מעניק תחושת עשירות: ניתן היה לטעום בו את כל הטעמים שבעולם. בנוסף לכך מספר המדרש שיחד עם המן ירדו מדי בוקר אבנים טובות ומרגליות. על היהודים היה להתכופף בלבד ולזכות בעושר אגדי. אך בד-בבד, הוא העמיד אותם בניסיון העניות: בניגוד לעשירים שכספם צבור בכספת ובבנק וארונות המטבח גדושים במזון רב ומגוון, לא יכלו היהודים לצבור מן בבתיהם. היה עליהם לצאת מדי בוקר וללקוט אותו שוב. בלילה היו הם הולכים לישון עם בית ריק ממזון, באמונה שלימה שמחר בבוקר ה' ישוב ויתן להם מזון מן השמים. כך, על-ידי אכילה ממושכת של המן, רכשו היהודים את האמונה האמיתית בבורא עולם, אמונה כי בסופו של דבר הכל מאת האלוקים – "כי על מוצא פי ה', יחיה האדם".