יום ב', יד’ בסיון תשע”ט
    לאתר הבית  |  דף הבית  |  הרשמה לרשימת תפוצה  |  יצירת קשר  |  אודות  |  לבלוג  |  לוידיאו יד שרה  |  לפייסבוק  |  English  |  תרום עכשיו  
 
באלבום הצילומים הנעים למעלה מימין: בית פתוח המעניק שרות באהבה
צילומים 1-2. מיכל ווינט, אגף יחסי ציבור ביד שרה, היתה שם מאחורי דוכן של מים צוננים לרווית העולים להר הרצל ביום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות איבה (צילם: המתנדב יהושע ווייס) * 3. עם ההליכון שקיבלה ביד שרה יכולה ג'קלין לידר לנוע אל מרכזי קניות בבירה * 4. "כל בעיה שיש – באים אלי ואני עושה להם רגליים לכיסא" – חנניה אוחנה, מתנדב, בית המלאכה בבית יד שרה * 5. מבקשי סיוע מכל מגזרי האוכלוסייה בירושלים ברחבת ההשאלה
קרא עוד...
תגובות: 0   צפיות: 22
 
לפני החזרה לדרום אמריקה
הן לא וויתרו על ביקור במרכז המבקרים המרגש בבית יד שרה בירושלים – מרכז חוויית הנתינה – כשיאו של מסע בת מצווה בבירת ישראל. צוות המרכז: "שמחנו לארח כאן את קבוצת אימהות עם מהות שיודעות שאם באים להכיר את ישראל – לא מחמיצים ביקור במקום המציג את הפנים היפות של החברה הישראלית. נסיעה טובה – ושובו אלינו" * למוסף המיוחד בחדשות השבוע ביד שרה המוקדש למרכז המבקרים – כאן
קרא עוד...
תגובות: 0   צפיות: 2
 
 
"לשתף בהחלטות - להקשיב ולהבין את חשש הנעזר מאיבוד שליטה" * כך לומדים לתת יותר תוך ראיית האדם תחילה
על זיקנה וכלי ריפוי ושיקום: בסידרת מפגשי העמקת ידע של צוותי מרכזי התצוגה והייעוץ נבחנו סוגיות שונות של שרות לקהילה * דבורה רויטמן מנהלת מרכזי התצוגה והייעוץ ביד שרה– סיכום של מפגש שהתקיים לאחרונה בתל אביב
קרא עוד...
תגובות: 0   צפיות: 1
 
 
 
דרושים מתנדבים ברחבי הארץ * הרשימה המעודכנת - הצטרפו אלינו לשנת נתינה
קשת השירותים של יד שרה לרווחת הציבור הולכת ומתרחבת - ואנו זקוקים לידיים טובות נוספות בהתנדבות * ראו כאן את רשימת הדרושים המעודכנת * בצילום: יד מסייעת של מתנדבים מושטת לכל אדם - בכל גיל - ברחבת ההשאלה בבית יד שרה * חייגו 6444*
תגובות: 0   צפיות: 835
ימי בין המיצרים * יעקב סוראני מביא מן המקורות

כשיהודים מרגישים נרדפים ומעונים, כאשר בכל רגע יכול להתרגש עליהם פוגרום או אסון אחר, הם זוכרים היטב את צער הגלות ומייחלים לגאולה. באים הצרות וימי בין המצרים ומבהירים את המשקל הראוי שיש לייחס לעניין הגאולה. בעיצומם שלימי קיץ בהירים, כשהעולם כולו יוצא לנפוש ולבלות, באה היהדות ומזכירה לך שאנחנו בגלות אבלים וכואבים על חורבן בית-מקדשנו. אכן, הגלות איננה סתם מכה מכאיבה שהוכה בה עם-ישראל. הגלות היא מצב כולל שאינו נורמלי ואינו תקין, מצב שיהודי אינו יכול להשלים עמו. מאז החורבן נמצא העם היהודי בפרט והעולם בכלל במצב משובש, לא-נכון, לא-נורמלי. העובדה שלפעמים נדמה לנו שהכול שפיר - היא עצמה חלק משיבושי הגלות, שהחושך נדמה לאור והמר למתוק. אנו יודעים, שמקור כל צרותינו והסיבה העיקרית לכללות המצב הבלתי-טבעי שלנו היא אותה גלות שהחלה לפני אלפיים שנה ושעדיין לא הגיעה לקיצה. משום כך אנו חורטים את תודעת הגלות עמוק כל-כך בנפשנו. שכן רק כאשר זוכרים וחווים היטב את הגלות, יודעים מהי מהותו האמיתית של העם היהודי ומהו הייעוד הגדול הצפוי לו. בחור צעיר נסע מירושלים לגליל. הוא הגיע לצומת וגילה לחרדתו, כי השלט המראה את ארבעת כיווני הצומת לערים השונות נפל. עכשיו עמד ותהה באיזו דרך יהיה עליו ללכת כדי להגיע ליעדו. מה יעשה? הוא ידע מאין הגיע – מירושלים. על ידי כך שסידר את השלט באופן שהחץ לירושלים הצביע על הדרך שממנה הגיע, הוא הבין באיזה דרך עליו ללכת כדי להגיע למחוז חפצו. זהו המפתח. תזוזה קדימה היא חיונית. אך כדי לעשות זאת נכון עלינו להבין מאין הגענו. התורה היא ניסיון החיים הקולקטיבי שלנו. המורשת וההיסטוריה שלנו הם שלטי ההדרכה שלנו. אם נשתמש בהם בתור נקודת התחלה, כשאנו יודעים מאין הגענו, נוכל להגיע למטרתנו בדרך הנכונה, בלי לתעות או ללכת לאיבוד. כן, התקדמות הינה בלתי נמנעת ואפילו דבר טוב. בכל זאת, יש למהול אותה עם הבנה ברורה והערכה של נקודת ההתחלה ומהי מסגרת ההתייחסות שלנו. באופן זה נוכל לשרטט לעצמנו עתיד ברור, ולהתעמת פנים אל פנים עם אתגרי העולם המודרני, תוך שימוש חיובי בהתקדמות כדי להגיע אל יעדינו. מה פתאום להתאבל עכשיו על דברים שקרו לפני אלפיים שנה? העם היהודי הוא לא שכח ולא ישכח, משום שהוא קשור עם הקב"ה שאין שכחה תחת כיסא כבודו. העם היהודי זוכר וחי את העבר כמו את ההווה. הכול אצלנו הוא מקשה אחת של חיים: עבר מתחבר עם ההווה, ושניהם יחדיו יוצרים את העתיד. "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה".(תענית ל,ב) עם הזוכר בלי הרף את ארצו ובית-מקדשו ואינו פוסק מלשפוך דמעות על חורבנם, עם כזה יכול להיות בטוח כי לא תאבד תקוותו ויזכה לראות בשמחת הבניין. (בינה לעתים) האבל בימי בין המצרים מזכיר לנו את הציפייה האמיתית, ומי שמצפה - מובטח לו שגם יגיע! ''החלצו מאתכם אנשים לצבא...לתת נקמת ה במדין'' (ל''א, ג) 'החלצו'', היינו, הסרה (כגון: ''וחלצה את נעלו מעל רגלו''). משה רבנו אומר לבני-ישראל, כי יחלצו מעל עצמם כל נגיעה עצמית שהיא ולא תהא כוונתם במלחמה זו לא לכבוד עצמם ולא לשם ענין אישי כלשהו, כי אם רק לכבוד שמים – ''לתת נקמת ה במדין''. לפיכך אומר רש''י: ''אנשים – צדיקים'', לפי שרצה משה רבנו כי תהיה מלחמתם רק לשם-שמים ולא מחמת שאיפות-נקמה אישיות, ולשם כך דרושים באמת אנשים צדיקים. ועל-כן היה הכרח לגייסם בעל-כרחם – ''וימסרו – על כרחן'' – מאחר שלא האמינו כי אכן צדיקים הם וכי יוכלו באמת לכוון רק לשם-שמים. כל מאבק המתנהל למען היהדות, מן החובה שיהיה כולו לשם-שמים, טהור מכל פניות ונגיעות. אמנם בכל מלחמה נעוץ הרבה מן הרע, אולם אם הכוונה טהורה היא ונאמנה, לשם-שמים, אזי אין המלחמה מזיקה כלל. אבל אם אין הכוונה טהורה, משפיעה המלחמה לרעה. המלחמה העיקרית רבי מנחם-מענדל מקוצק ראה פעם אחת חיילים השבים מנצחים מהמלחמה, עליזים וצוהלים. אמר לחסידיו: "אמנם הם ניצחו במלחמה אחת, אבל המלחמה העיקרית עודנה לפניהם – מלחמת היצר, לבל יגבה ליבם". והוסיף "זהו שנאמר בתורה אחרי מלחמת מדיין 'ויאמר אלעזר הכוהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה' – והרי זה היה לאחר המלחמה, ואם-כן היה צריך להיאמר 'הבאים מהמלחמה'? אלא שעכשיו מתחילה המלחמה העיקרית, המלחמה הפנימית". ''וידבר משה אל העם לאמר'' (ל''א, ג) אף-על-פי ששמע שמיתתו תלויה בדבר עשה בשמחה ולא איחר (רש''י). השם-יתברך אמר למשה: ''נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים'' (פסוק ב), ואילו משה אמר לבני-ישראל: ''לתת נקמת ה במדין''? שכן באמת הרי חטאו המדיינים כלפי אלהים, כי הכשילו את בני-ישראל בזנות, וכן חטאו כלפי ישראל, כי נדמו לנפילתם של עשרים וארבעה אלף איש מהם, אמר איפוא השם-יתברך למשה: מוחל אני על כבודי, אולם על אשר עשו לבני-ישראל איני יכול למחול – ''נקום נקמת בני ישראל''. אך מששמע משה: ''אחר תאסף אל עמך'' – כי מיתתו תלויה במלחמת-מדין זו, חושש היה שמא יאמרו ישראל, כי גם הם מוחלים על כבודם, מתוך רצון להאריך את חייו, לפיכך אמר להם: ''לתת נקמת ה במדין'' – שהמדובר הוא בכבוד-שמים ואין למחול על כך. ולפיכך נאמר: ''וימסרו'' – היינו: ''על כרחן'' (רש''י) – שהיו מוכרחים ללכת בניגוד לרצונם, מאחר שאמר להם משה כי נקמת ה היא. הרי מכאן ראיה, שעשה זאת משה רבנו בשמחה, שכן יכול היה בנקל לעכב את הנקמה, אילו אך היה מוסר לבני-ישראל את דברי ה כהוייתם: ''נקום נקמת בני ישראל'', אלא בכך-זאת רצה שיתמלא רצון השם-יתברך, אף כי מיתתו תלויה בדבר. כאשר מלך יוצא למלחמה כדי לנקום את נקמת עמו, עדיין אין בכך משום הוכחה, שהוא עושה זאת מחמת חיבתו לעמו, אלא יתכן מאד שהוא עושה זאת רק לטובת עמו, שכן ''אין מלך בלי עם'' ועליו להגן איפוא על עמו, כדי לשמור על מעמדו המלכותי. רצה הקדוש-ברוך-הוא שיהיו בני-ישראל יודעים, כי משה רבנו יוצא למלחמה במדין אך ורק לטובתם ולכבודם, משום שהוא עצמו לא יפיק עוד משה שום תועלת, שכן מיד לאחרי המלחמה עליו להיאסף אל עמו. זהו איפוא החידוש שבדבר, שאף-על-פי-כן עשה זאת משה בשמחה וברצון, כי בין כה ובין כה לא נתכוון לתועלתו כי אם לטובת ישראל. משראו בני-ישראל את גודל אהבתו של משה אליהם, נתגברה בהם פי כמה אהבתם אליו וסירבו ללכת – ''וימסרו – על כרחן''. להקשיב לעם "וידבר משה אל ראשי המטות לבני-ישראל לאמר" (במדבר ל,ד). משה ציווה את הנשיאים ואת ראשי העם שיטו את אוזנם "לבני-ישראל", שייתנו לב לדבריהם, לצורכיהם ולמשאלותיהם. (רבי זאב מז'יטומיר)