יום ד', כג’ בסיון תשע”ט
    לאתר הבית  |  דף הבית  |  הרשמה לרשימת תפוצה  |  יצירת קשר  |  אודות  |  לבלוג  |  לוידיאו יד שרה  |  לפייסבוק  |  English  |  תרום עכשיו  
 
באלבום הצילומים הנעים למעלה מימין: בית פתוח המעניק שרות באהבה
צילומים 1-2. מיכל ווינט, אגף יחסי ציבור ביד שרה, היתה שם מאחורי דוכן של מים צוננים לרווית העולים להר הרצל ביום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות איבה (צילם: המתנדב יהושע ווייס) * 3. עם ההליכון שקיבלה ביד שרה יכולה ג'קלין לידר לנוע אל מרכזי קניות בבירה * 4. "כל בעיה שיש – באים אלי ואני עושה להם רגליים לכיסא" – חנניה אוחנה, מתנדב, בית המלאכה בבית יד שרה * 5. מבקשי סיוע מכל מגזרי האוכלוסייה בירושלים ברחבת ההשאלה
קרא עוד...
תגובות: 0   צפיות: 22
 
לפני החזרה לדרום אמריקה
הן לא וויתרו על ביקור במרכז המבקרים המרגש בבית יד שרה בירושלים – מרכז חוויית הנתינה – כשיאו של מסע בת מצווה בבירת ישראל. צוות המרכז: "שמחנו לארח כאן את קבוצת אימהות עם מהות שיודעות שאם באים להכיר את ישראל – לא מחמיצים ביקור במקום המציג את הפנים היפות של החברה הישראלית. נסיעה טובה – ושובו אלינו" * למוסף המיוחד בחדשות השבוע ביד שרה המוקדש למרכז המבקרים – כאן
קרא עוד...
תגובות: 0   צפיות: 2
 
 
"לשתף בהחלטות - להקשיב ולהבין את חשש הנעזר מאיבוד שליטה" * כך לומדים לתת יותר תוך ראיית האדם תחילה
על זיקנה וכלי ריפוי ושיקום: בסידרת מפגשי העמקת ידע של צוותי מרכזי התצוגה והייעוץ נבחנו סוגיות שונות של שרות לקהילה * דבורה רויטמן מנהלת מרכזי התצוגה והייעוץ ביד שרה– סיכום של מפגש שהתקיים לאחרונה בתל אביב
קרא עוד...
תגובות: 0   צפיות: 1
 
 
 
דרושים מתנדבים ברחבי הארץ * הרשימה המעודכנת - הצטרפו אלינו לשנת נתינה
קשת השירותים של יד שרה לרווחת הציבור הולכת ומתרחבת - ואנו זקוקים לידיים טובות נוספות בהתנדבות * ראו כאן את רשימת הדרושים המעודכנת * בצילום: יד מסייעת של מתנדבים מושטת לכל אדם - בכל גיל - ברחבת ההשאלה בבית יד שרה * חייגו 6444*
תגובות: 0   צפיות: 836
יעקב סוראני שואב מן המקורות - ליום העצמאות

אבינו שבשמים, אני רוצה להגיד לך תודה רבה וגדולה. אני לא יודע ממה להתחיל... אלפיים שנה אנחנו מסתובבים עם החבילות על הגב, מחפשים את עצמנו, כל פעם במקום אחר בעולם. אפילו לפעמים כשהיה נדמה שהנה, קצת נחמד, מיד שוב היכו אותנו, פצעו, הרגו וגירשו אותנו – כמו רוצים להזכיר לנו בלי הרף – כאן לא מקומכם. אלפיים שנה התפללנו ולפעמים נדמה היה ששום דבר לא יקרה – שאין מוצא מהמרתפים, מהגטאות, מהרדיפות ומהמשרפות. החלומות לפעמים היו מופשטים, רק להגיע לאן שהוא... מידי פעם הצצנו שוב ושוב בנבואות שהשארת לנו על כך שנחזור לארץ, וממש האמנו שיתקיימו, אבל במצב שהיינו בו לא הבנו איך... ופתאום כאילו נשמע צלצול גדול מאיזה פעמון ענק, או אולי הייתה זו אותה בת-קול שעליה סיפרו תמיד שתגיע, ולחשה באוזני כל הילדים שלך הפזורים בעולם "בואו – הגיע הזמן"... ופתאום כמו מטה קסם נהרו כולם מכל הארצות וכמו שהבטחת על-ידי נביאיך, ארצנו המתינה לנו ולא הסכימה לפרוח ולצמוח תחת שום יד של אף מעצמה ששלטה כאן. לא נשכח את מבטי הלגלוג של תושבים הגויים שמהם קנינו אדמות בתחילת הדרך, "אדמה שחורה", "אדמה מקוללת" כך הם כינו את אדמתנו הקדושה שסירבה בתוקף ובעקשנות לפרוח. ואז הגיעו ידיים – לא מקצועיות, עדינות וענוגות, לא ידיים של פועלים – אבל אלה היו ידיים של יהודים! וארצנו זיהתה את הידיים האלה ונענתה להן. ופתאום הכל פרח... מדהים. והמלחמות – ניסי ניסים היינו כל-כך מעטים והם כה רבים, עשינו כך כך הרבה טעויות ובכל זאת למרות האבדות הרבות שספגנו אנחנו ניצחנו, לא יאמן. אני שם לב גם לפיגועים, בורא עולם, כל יום מספרים שישנם כ-ארבעים התרעות על פיגועים. ראינו מה פיגוע אחד יכול לעשות בחוץ-לארץ כשאתה רק מסובב את הראש לרגע. גם עם מערכת מודיעין הכי טובה בעולם – בלעדיך לא היינו יכולים לשאת את מה שעלולים ארבעים פיגועים ביום לעשות. ד' תודה רבה לך. לפעמים אני שוכח את הכל... אני לא יודע איך אני עושה את זה – אני עייף, אין לי כוח, אני מיואש, אני לא מפסיק להתלונן כמו ילד קטן. לא יודע למה זה קורא לי... אני יודע שאסור להתייאש ובטח לא להיות עצוב, אבל אני מספר אך ורק לך. היום לפחות – אני ממש רוצה להודות לך. אני לא יודע איך אצליח להודות על הכל... אבל אני רוצה. אם כבר מדברים על זה – כבר המון זמן לא אמרתי לך תודה על המשפחה שלי, על העבודה שלי, גם לא אמרתי תודה על כך שכשאני קצת רעב אני פשוט פותח את המקרר... זה ממך, זה לא מובן מאליו, יש הרבה אנשים בעולם שאין להם כל זה. בורא עולם, אנחנו רוצים לגמול לך על כל הטוב שאתה עושה עימנו, ואני מקווה ומבקש ממך - שלח לנו את בן דוד בקרוב, שנוכל לבנות גם את ביתך. שלא נהגו כבוד זה לזה הימים של ספירת העומר הם ביסודם ימי שמחה, מפני שהם ימים של כמיהה והתכוננות לקראת קבלת התורה. כפי שביאר "ספר החינוך" שהספירה היא ביטוי לכיסופים לתורה, "ימנה מתי יבוא העת הנכסף אליו", לכן אין ימים שמחים יותר מהם. במהלך הדורות, הפכו ימים שמחים אלו לימים עצובים, ובתודעה של עם ישראל תקופת ספירת העומר היא תקופה עצובה, שאין עורכים בה חופות. כיצד חל המהפך? ידוע ומפורסם שחרבו קהילות רבות בימים אלו במהלך מסעות הצלב בשנת תתנ"ו, ונהרסו מוסדות התורה. ימים אלו של עלייה בתורה הפכו לימים של חורבן התורה, לכן בטלה השמחה. משבר נוסף אירע בתקופה זו: עשרים וארבעה אלף תלמידיו של רבי עקיבא מתו בין פסח לעצרת (= שבועות) מפני שלא נהגו כבוד זה לזה (יבמות סב ב). רבים שאלו, מדוע הם מתו דווקא בין פסח לעצרת, ימי השמחה לקראת קבלת התורה? והשיבו, שתלמידי רבי עקיבא למדו הרבה תורה, אבל לא מילאו את התנאי הבסיסי לקבלת התורה: כבוד הדדי למרות חילוקי הדעות וחילוקי הגוונים. התנאי לקבלת התורה הוא "ויחן שם ישראל - כאיש אחד בלב אחד". אין להבין כפשוטו את הביטוי "כאיש אחד בלב אחד". קבלת התורה לא היתה שווה אצל כולם. כל אחד מבני ישראל קיבל את התורה כפי כוחו, כפי שאומר המדרש : "חזר ר' לוי ופירשה, אמר להם: 'השמע עם קול אלהים', כיצד? אילו היה כתוב 'קול ה' בכוחו' [בכוחו של הקב"ה], לא היה העולם יכול לעמוד, אלא 'קול ה' בכח', בכוח של כל אחד ואחד." הבחורים לפי כחן והזקנים לפי כחן והקטנים לפי כחן. אמר הקב"ה לישראל: לא בשביל ששמעתם קולות הרבה תהיו סבורין שמא אלוהוּת הרבה יש בשמים אלא תהיו יודעים שאני הוא ה' אלהיך, שנאמר 'אנכי ה' אלהיך'" (שמו"ר פרשה כט). בקבלת התורה נשמע "קול אלוקים", כל אחד שמע קול שונה כפי כוחו, עד שנדמה היה שיש אלוהוּת הרבה, שאין מקור אחד לכל הקולות שנשמעו. ומכאן קצרה היתה הדרך להתפלגות לקבוצות, לכתות, לזרמים ולתת-זרמים, לפילוג ולחילוק. לכן, נפתחו עשרת הדברות בקביעה "אנכי ה' אלוקיך". האחד והיחד הוא המקור לקולות הרבים. אף-על-פי שנשמעו קולות רבים לפי כוחו של כל אחד ואחד, וקבלת התורה לא היתה אחידה, יש שורש אחד לכל הקולות - לשם הכרה זו נדרשה הכנה גדולה. ומהי ההכנה? "כאיש אחד בלב אחד"! המוּכנוּת להיות כאיש אחד ובלב אחד למרות השוני. מוּכנוּת זו נדרשת בשני מישורים - במישור העיוני ובמישור הרגשי. תלמידי רבי עקיבא נכשלו בקיום של "כאיש אחד בלב אחד". הם לא נהגו כבוד זה לזה. גם אם לא השמיעו ביטויי גנאי וזלזול זה כלפי זה, אבל לא העריכו את דעתו של השני, לא כיבדו אותה, עד שגם לא כיבדו את האיש שמאחורי הדעה. לא נהגו כבוד זה לזה. לכן, הם מתו בין פסח לעצרת, הימים המיוחדים להכנה לקבלת התורה. עוד ניתן להעלות השערה: תקופת תלמידי רבי עקיבא היו ימים סוערים - ימי מרד בר כוכבא, והימים הסמוכים לו. מחלוקות רבות היו בעם ישראל כיצד נכון להגיב לכיבוש הרומאי - מחלוקת האם למרוד ברומאים ולהצטרף לבר כוכבא (מחלוקתם של רבי עקיבא ורבי יוחנן תורתא), ולאחר מכן מחלוקת כיצד להתייחס לשלטון הרומאי (מחלוקתם של רבי יהודה, רשב"י ורבי יוסי). משבר קשה בעם ישראל מזמין תשובות ופתרונות שונים כיצד להתמודד אתו. טבעי הדבר. לפעמים ההצעות להתמודדות עם המצב ולתיקונו הן הפוכות, הן קוטביות. כל אחד כפי כוחו, מציע את מה שנכון בעיניו. הימים הסוערים שבהם חיו תלמידי רבי עקיבא, הצמיחו עמדות שונות בין התלמידים, ואולי גם בין גדולי הדור, בתחומי החינוך והחברה, ואף הפוליטיקה. כל אחד מהתלמידים היה רשאי לדבוק בדרכו, ואפילו היה חייב בכך על מנת להיות נאמן לרוחו. אין בכך כל רע. הכישלון היה "שלא נהגו כבוד זה לזה". גם ימינו, ימי משבר הם לישראל, ואין פתרון אחד המוסכם על כל ההנהגה התורנית והרוחנית. למחלה קלה, מצויה בדרך כלל תרופה פשוטה אחת, אבל למחלה קשה אין תרופה בדוקה אחת, אלא הצעות אלטרנטיביות שונות. "קול ה' בכח - בכח של כל אחד ואחד". אבל, אם לא ינהגו "כאיש אחד בלב אחד", למרות ריבוי הקולות, זה עלול להיות מתכון לפילוג המחנה, לקרע, להתכתשויות מילוליות, לזלזול, לחזרה על כישלונם של תלמידי רבי עקיבא שלא נהגו כבוד זה לזה. מה נאכל בשנה השביעית (כה, כ). גביר אחד בא לפני הנצי"ב מוולאז'ין וסיפר לו שהשקיע כל הונו ואונו בהשטת רפסודות עצים על גבי הנהר, וביקשו שיתפלל בעדו שעסק זה יוכתר בהצלחה, שאם לא, יורד הוא חלילה לדלי דלות, אמר לו הנצי"ב, בטח בה' ויעזרך, ענה לו הגביר, אבל מה אעשה שלא זכיתי להגיע למידה זו ולבי מלא חרדה והיסוס על העתיד. אמר לו הנצי"ב: בפרשת בהר כתוב "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית". ולכאורה למה ישאלו שאלה זו דווקא לגבי שנה השביעית, הלא בשנה השביעית עוד יהיה להם מה לאכול ממה שקצרו וזרעו בשנה השישית ומלאו אסמיהם בר, הרי היו צריכים לשאול מה נאכל בשנה השמינית, הן לא נזרע בשביעית. אלא הענין הוא שהעניים בכל יום ויום צריכים המה להגיע למידת הבטחון כיון שאין להם משלהם כלום, אבל העשירים שאינם נזקקים למידת הביטחון אלא אחת לשבע שנים קשה להם להתרגל למידת הביטחון, ולכן אפילו בעודם שבעים כבר בשנה השביעית הם דואגים למחסוריהם ושואלים ודורשים "מה נאכל". כי לי הארץ (כה, כג).