"מפעל סיפורי החיים, בבסיסו, הוקם למען ניצולי השואה ולהנצחת סיפורם", אומרת ורדה בר-און, האחראית על סיפורי חיים בירושלים. רבקה אביחיל, מי שעמדה שנים רבות בראש היחידה, צוטטה במקומון הירושלמי של ynet במילים אלה: "כניצולת שואה הרגשתי שיש לי ייעוד בחיים. רציתי שאנשים כמוני, שהיו במסתור בזמן מלחמת העולם השנייה, יספרו את הסיפור שלהם. מישהו חייב לספר את הסיפור של הנרצחים ושל הניצולים, להזכיר את שמם של אלו שאבדו, בשביל המשפחה, בשביל ההיסטוריה של עם ישראל" (mynet, 25.2.10).
היום אין היחידה מתמקדת בניצולי שואה בלבד, אבל הם תמיד בעדיפות ראשונה. חלק מן המתנדבים מבקשים להאזין אך ורק לניצולי שואה. אחד מהם, אדם שהצליח להימלט בעוד מועד ולא חווה את השואה על בשרו, הסביר שבדרך זו הוא מרגיש שהוא מקיים חובה מוסרית כלפי הניצולים.
ומה באשר לניצולי השואה עצמם?
ציבור ניצולי השואה, ככל ציבור, איננו עשוי מקשה אחת. יש בהם כאלה שחשים הקלה מסוימת כשהם יכולים לספר את סיפורם, טוב להם שיש מי שמקשיב. "אנשים שלא סיפרו את הסיפור שלהם כל ימיהם", אומרת ורדה, "מבקשים עכשיו, כשהם כבר בני 90, להוציא את הדברים מהר ככל האפשר".
אחרים מעדיפים להמשיך ולנעול הכול בפנים. ידידתי, בת לניצולת שואה, סיפרה לי שמץ ממה שעברה אמה: בגיל 15 הושלכה למחנה עבודה בחוף הים הצפוני, בצפון גרמניה, שם אולצה לסחוב שקי מלט כבדים בקור מקפיא, תוחבת שקי מלט ריקים מתחת למדי האסיר המפוספסים כדי להתחמם. ערב השחרור השתתפה בצעדת המוות. אחותה שרדה עמה את הצעדה רק כדי להירצח בסופה בידי חייל רוסי. "אמא מסרבת לחשוף את סיפורה", אומרת ידידתי, "היא אומרת שרק כך היא מצליחה לשמור על שפיותה",
רדה מספרת, שבימים אלה ממש היא עוברת על סיפורה של קשישה, אישה אופטימית ומלאת חיים, שעברה בארבעה מחנות, אך החוויה זאת זוכה לעשר שורות בלבד בספרה. "אני לא רוצה לזכור על אושוויץ", היא אומרת, "ילדיי לא צריכים לדעת מה היה שם ומה עברתי".
לעומת זאת, יש ניצולים שמתעקשים לספר רק על חוויותיהם מקופת השואה. אחד מהם, למשל, הקדיש את כל סיפורו לאמו שהצילה אותו. ניצול אחר התרגש עד דמעות כשספרו יצא לאור, שמח שיכול היה סוף-סוף לספר את קורותיו.
ורדה מספרת לי על אישה שחוותה את אימי השואה בצרפת. כתיבת סיפורה נמשכת זה זמן רב, יותר ממאה עמודים כבר נכתבו, והדברים עדיין לא הגיעו לידי גמר, והאישה נקלעה למשברים נפשיים קשים. מתברר, שהסיפור החזיר אותה לתקופה הקשה בחייה וגרם לה דיכאון עמוק. מספרת אחרת רצתה לתעד אירוע קשה שעבר עליה בהיותה בת שמונה שנים, ביוגוסלביה. היא זכרה פרטי פרטים והייתה מרוצה מן התוצאה, אך נאלצה להודות, שבמבט לאחור, התיעוד "לא עשה לה טוב", כדבריה.
חוה חזן מתנדבת במפעל סיפורי החיים של יד שרה, האזינה עד היום לחמישה מספרים שהם ניצולי שואה. הם דיברו על השואה כעל פרק בתוך מכלול חייהם, אך לא פרק ככל האחרים אלא הפרק הקשה מכולם שהותיר בהם חותם אחר לכל החיים. השואה, לדבריה, נוכחת גם בחייהם של אלה שהצליחו לברוח מאירופה ולהינצל.
שאלתי את חוה על תחושותיהם של ניצולי השואה שלסיפוריהם האזינה, לאחר שהסיפורים יוצאים לאור. "בדרך כלל הם חשים מעין סגירת מעגל, חשוב להם להביא את הדברים לידיעת הדורות הבאים", ענתה לי, "עצם הסיפור מביא אליהם מידה מסוימת של הקלה מצד אחד, אך גם פותח פצעים ישנים מצד שני".
על סיפורה של המתנדבת שרה גודמן שעסקה בתכני סיפורי חיים של ניצולי שואה במסגרת מפעל התעוד של יד שרה – קיראו כאן. ועל סיפור המפגש של שתי ניצולות שואה, האחת קשישה שביקשה לספר את סיפור חייה והשניה מתנדבת יד שרה שבאה לתעד אותו – רחל ורגינה (בצילום) – קיראו כאן. הם היו שם במחנה ההשמדה אושוויץ, הן שבו יחד אל סיפור האימה וההצלה.#_lt#div style="text-align#_sc# right;" dir="rtl"#_gt##_lt#span style="font-family#_sc# arial, helvetica, sans-serif;"#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#strong#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt##_lt#span style="color#_sc# #0000ff;"#_gt#"מפעל סיפורי החיים, בבסיסו, הוקם למען ניצולי השואה ולהנצחת סיפורם", אומרת ורדה בר-און, האחראית על סיפורי חיים בירושלים. רבקה אביחיל, מי שעמדה שנים רבות בראש היחידה, צוטטה במקומון הירושלמי של ynet במילים אלה#_sc# "כניצולת שואה הרגשתי שיש לי ייעוד בחיים. רציתי שאנשים כמוני, שהיו במסתור בזמן מלחמת העולם השנייה, יספרו את הסיפור שלהם. מישהו חייב לספר את הסיפור של הנרצחים ושל הניצולים, להזכיר את שמם של אלו שאבדו, בשביל המשפחה, בשביל ההיסטוריה של עם ישראל" (mynet, 25.2.10).#_lt#/span#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#/strong#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt# היום אין היחידה מתמקדת בניצולי שואה בלבד, אבל הם תמיד בעדיפות ראשונה. חלק מן המתנדבים מבקשים להאזין אך ורק לניצולי שואה. אחד מהם, אדם שהצליח להימלט בעוד מועד ולא חווה את השואה על בשרו, הסביר שבדרך זו הוא מרגיש שהוא מקיים חובה מוסרית כלפי הניצולים.#_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt##_lt#span style="background-color#_sc# #ccffff;"#_gt# ומה באשר לניצולי השואה עצמם?#_lt#/span#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt# ציבור ניצולי השואה, ככל ציבור, איננו עשוי מקשה אחת. יש בהם כאלה שחשים הקלה מסוימת כשהם יכולים לספר את סיפורם, טוב להם שיש מי שמקשיב. "אנשים שלא סיפרו את הסיפור שלהם כל ימיהם", אומרת ורדה, "מבקשים עכשיו, כשהם כבר בני 90, להוציא את הדברים מהר ככל האפשר".#_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt# אחרים מעדיפים להמשיך ולנעול הכול בפנים. ידידתי, בת לניצולת שואה, סיפרה לי שמץ ממה שעברה אמה#_sc# בגיל 15 הושלכה למחנה עבודה בחוף הים הצפוני, בצפון גרמניה, שם אולצה לסחוב שקי מלט כבדים בקור מקפיא, תוחבת שקי מלט ריקים מתחת למדי האסיר המפוספסים כדי להתחמם. ערב השחרור השתתפה בצעדת המוות. אחותה שרדה עמה את הצעדה רק כדי להירצח בסופה בידי חייל רוסי. "אמא מסרבת לחשוף את סיפורה", אומרת ידידתי, "היא אומרת שרק כך היא מצליחה לשמור על שפיותה",#_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt# רדה מספרת, שבימים אלה ממש היא עוברת על סיפורה של קשישה, אישה אופטימית ומלאת חיים, שעברה בארבעה מחנות, אך החוויה זאת זוכה לעשר שורות בלבד בספרה. "אני לא רוצה לזכור על אושוויץ", היא אומרת, "ילדיי לא צריכים לדעת מה היה שם ומה עברתי".#_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt#לעומת זאת, יש ניצולים שמתעקשים לספר רק על חוויותיהם מקופת השואה. אחד מהם, למשל, הקדיש את כל סיפורו לאמו שהצילה אותו. ניצול אחר התרגש עד דמעות כשספרו יצא לאור, שמח שיכול היה סוף-סוף לספר את קורותיו.#_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt# ורדה מספרת לי על אישה שחוותה את אימי השואה בצרפת. כתיבת סיפורה נמשכת זה זמן רב, יותר ממאה עמודים כבר נכתבו, והדברים עדיין לא הגיעו לידי גמר, והאישה נקלעה למשברים נפשיים קשים. מתברר, שהסיפור החזיר אותה לתקופה הקשה בחייה וגרם לה דיכאון עמוק. מספרת אחרת רצתה לתעד אירוע קשה שעבר עליה בהיותה בת שמונה שנים, ביוגוסלביה. היא זכרה פרטי פרטים והייתה מרוצה מן התוצאה, אך נאלצה להודות, שבמבט לאחור, התיעוד "לא עשה לה טוב", כדבריה.#_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt# חוה חזן מתנדבת במפעל סיפורי החיים של יד שרה, האזינה עד היום לחמישה מספרים שהם ניצולי שואה. הם דיברו על השואה כעל פרק בתוך מכלול חייהם, אך לא פרק ככל האחרים אלא הפרק הקשה מכולם שהותיר בהם חותם אחר לכל החיים. השואה, לדבריה, נוכחת גם בחייהם של אלה שהצליחו לברוח מאירופה ולהינצל.#_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt# שאלתי את חוה על תחושותיהם של ניצולי השואה שלסיפוריהם האזינה, לאחר שהסיפורים יוצאים לאור. "בדרך כלל הם חשים מעין סגירת מעגל, חשוב להם להביא את הדברים לידיעת הדורות הבאים", ענתה לי, "עצם הסיפור מביא אליהם מידה מסוימת של הקלה מצד אחד, אך גם פותח פצעים ישנים מצד שני". #_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt##_lt#a target="_blank" href="P102.jsp?arc=236519"#_gt# על סיפורה של המתנדבת שרה גודמן שעסקה בתכני סיפורי חיים של ניצולי שואה במסגרת מפעל התעוד של יד שרה – קיראו כאן.#_lt#/a#_gt# ועל סיפור המפגש של שתי ניצולות שואה, האחת קשישה שביקשה לספר את סיפור חייה והשניה מתנדבת יד שרה שבאה לתעד אותו – #_lt#a target="_blank" href="http#_sc#//www.yadsarah.org.il/index.php?option=com_content&view=article&id=417%3A2010-09-21-06-42-07&catid=114%3A2010-02-23-08-56-19&Itemid=122&lang=he"#_gt#רחל ורגינה (בצילום) – קיראו כאן.#_lt#/a#_gt# הם היו שם במחנה ההשמדה אושוויץ, הן שבו יחד אל סיפור האימה וההצלה. #_lt#/span#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt# #_lt#/span#_gt##_lt#/div#_gt# |