יום ב', יד’ בסיון תשע”ט
    לאתר הבית  |  דף הבית  |  הרשמה לרשימת תפוצה  |  יצירת קשר  |  אודות  |  לבלוג  |  לוידיאו יד שרה  |  לפייסבוק  |  English  |  תרום עכשיו  
 
באלבום הצילומים הנעים למעלה מימין: בית פתוח המעניק שרות באהבה
צילומים 1-2. מיכל ווינט, אגף יחסי ציבור ביד שרה, היתה שם מאחורי דוכן של מים צוננים לרווית העולים להר הרצל ביום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות איבה (צילם: המתנדב יהושע ווייס) * 3. עם ההליכון שקיבלה ביד שרה יכולה ג'קלין לידר לנוע אל מרכזי קניות בבירה * 4. "כל בעיה שיש – באים אלי ואני עושה להם רגליים לכיסא" – חנניה אוחנה, מתנדב, בית המלאכה בבית יד שרה * 5. מבקשי סיוע מכל מגזרי האוכלוסייה בירושלים ברחבת ההשאלה
קרא עוד...
תגובות: 0   צפיות: 22
 
לפני החזרה לדרום אמריקה
הן לא וויתרו על ביקור במרכז המבקרים המרגש בבית יד שרה בירושלים – מרכז חוויית הנתינה – כשיאו של מסע בת מצווה בבירת ישראל. צוות המרכז: "שמחנו לארח כאן את קבוצת אימהות עם מהות שיודעות שאם באים להכיר את ישראל – לא מחמיצים ביקור במקום המציג את הפנים היפות של החברה הישראלית. נסיעה טובה – ושובו אלינו" * למוסף המיוחד בחדשות השבוע ביד שרה המוקדש למרכז המבקרים – כאן
קרא עוד...
תגובות: 0   צפיות: 2
 
 
"לשתף בהחלטות - להקשיב ולהבין את חשש הנעזר מאיבוד שליטה" * כך לומדים לתת יותר תוך ראיית האדם תחילה
על זיקנה וכלי ריפוי ושיקום: בסידרת מפגשי העמקת ידע של צוותי מרכזי התצוגה והייעוץ נבחנו סוגיות שונות של שרות לקהילה * דבורה רויטמן מנהלת מרכזי התצוגה והייעוץ ביד שרה– סיכום של מפגש שהתקיים לאחרונה בתל אביב
קרא עוד...
תגובות: 0   צפיות: 1
 
 
 
דרושים מתנדבים ברחבי הארץ * הרשימה המעודכנת - הצטרפו אלינו לשנת נתינה
קשת השירותים של יד שרה לרווחת הציבור הולכת ומתרחבת - ואנו זקוקים לידיים טובות נוספות בהתנדבות * ראו כאן את רשימת הדרושים המעודכנת * בצילום: יד מסייעת של מתנדבים מושטת לכל אדם - בכל גיל - ברחבת ההשאלה בבית יד שרה * חייגו 6444*
תגובות: 0   צפיות: 836
יעקב סוראני שואב מן המקורות

גאולתן של ישראל קימעא קימעא כאשר יעקב ועשו נפרדים, מציע עשו ללכת יחד עם יעקב. עונה לו יעקב: "יעבר נא אדני לפני עבדו ואני אתנהלה לאטי לרגל המלאכה אשר לפני ולרגל הילדים עד אשר אבא אל אדני שעירה. " חז"ל ראו בפסוק זה ביטוי להבדל בין ישראל לאומות ביחס לדרך התנהלותם בעולם. כך דרשו חז"ל בזוה"ק: בשעה שאמר עשו 'נסעה ונלכה', נחלק את העולם הזה בינינו, ונשלוט בו יחד. מה אמר יעקב? 'יעבר נא אדוני לפני עבדו'. שפירושו, יקדים עשו שליטתו עתה בעולם הזה. 'יעבר נא' הוא לשון קדימה, שיעקב אמר לו הקדם אתה את שליטתך בתחילה בעולם הזה 'ואני אתנהלה לאיטי' - ואני אעלה את עצמי לעולם ההוא הבא, ולאחרית הימים, לאלו הימים ההולכים לאט. יעקב נותן לעשו את השליטה בעולם קודם, והוא מתנהל לאיטו, וישלוט בימים ההולכים לאט. מה משמעות הדברים? נקדים את דברי ר' צדוק הכהן מלובלין: למדנו מברייתו של עולם ויהי ערב ויהי בוקר, דבכל דבר הלילה קודם . כי כל חיי האדם כך מורכבים מהזמן, חושך ואור, יום ולילה, כך חוזר חלילה. רק שהחושך קודם, דקליפה קודמת לפרי. בברייתו של עולם נאמר "ויהי ערב ויהי בוקר". הערב קודם לבוקר. מכאן למדים אנו לכל חיי האדם והעולם, כי הלילה קודם ליום, החושך קודם לאור, ההעדר קודם להויה. גם ביחס בין החומר לרוח - החומר קודם, ועל גביו מגיע הצד הרוחני הנופח בו חיים. הגוף דורש את שלו הרבה קודם שהנשמה מתחילה לדרוש את חלקה בחיי האדם. בצורה דומה ניתן להביט על ההבדל בין האדם לבהמה. מדען רוסי בשם פבלוב עשה ניסוי שמטרתו לבדוק את קצב ההתפתחות של האדם מול הקוף. הוא לקח את בנו וקוף שנולד באותו יום, והשוה את התקדמותם. מובן, שבשלב הראשון 'הוביל' הקוף בהפרש ניכר. עוד בטרם התהפך התינוק מהבטן לגב, הקוף כבר רץ, קופץ ומשחק, וכשהתינוק רק לומד ללכת הקוף כבר מקים משפחה... מתי עוקף האדם את הקוף? כאשר מתחיל התינוק לדבר. אז הוא מתפתח שכלית ומוטורית, ומי שם את מי בכלוב כולנו יודעים... הבהמה כולה חומר, ולכן היא קודמת - היא מתפתחת מהר יותר ומגיעה מהר יותר אל שלמותה. האדם, שיש לו גם מימד רוחני שיש להוציאו אל הפועל, מתפתח לאט יותר. הוא זקוק להשלים כל שלב בחייו בצורה מלאה, כדי להיות בשל לשלב הבא, וכדי לצאת אל הפועל בצורה מלאה. האומות קשורות ואחוזות בחומר, ובו הן ממלאות את תפקידן. על כן הוא סופי, ואיננו תובע זמן רב על מנת להוציאו אל הפועל. לכן עשו קודם ליעקב בשלטונו. עשו מביא את העולם אל שלטון החומר, הקודם במהות לשלטונה של הרוח. יעקב מתנהל לאט. הוא איננו ממהר ואינו מפחד מדרך ארוכה, כיון שתפקידו איננו נגמר לעולם. אין לו צורך להספיק הרבה בזמן מועט. להיפך, אצל עם ישראל הדברים הולכים לאט בצורה מהותית. "גאולתן של ישראל קימעא קימעא". האיטיות של תהליך הגאולה איננה מקרית. כדי לעכל את אור הגאולה, כדי שעם ישראל ימלא את תפקידו בצורה מלאה, עליו להיות בשל לשלב בו הוא נמצא. כדי להוציא אל הפועל פוטנציאל אלוקי שקיים בעם ישראל יש צורך בהרבה זמן. בהליכה איטית, שלב אחר שלב. כבר יעקב קובע שאחרית הימים "אלו הימים ההולכים לאט". ככל שדבר גדול יותר, הוא יוצא אל הפועל לאט יותר. ככל שהתקופה גדולה יותר, יש צורך בקבלת השפע השופע אלינו בצורה מלאה, ללא קפיצת מדרגות. קשיי התקופה שאנו מצויים בה, אינם רק סיבוכים ו"פנצ'רים היסטוריים", כבר יעקב נתן לעשו ללכת לפניו, כיון שהוא הולך לאט, וימיו הולכים לאט. גאולה בבת אחת איננה גאולה שלמה, החודרת אל כל חלקי המציאות, אל כל הפינות הרחוקות ביותר הקיימות בעולם. האיטיות בה מתנהלים הדברים בתקופתנו, שולחת אותנו אל יעקב האומר "ואנכי אתנהלה לאיטי", ונותנת לנו מבט עמוק יותר על התקופה בה אנו נמצאים. עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה... המלחמה הרוחנית בעשו לפני שיעקב פוגש את עשו, מספרת לנו התורה שהוא פוגש את המלאך, ונאבק עימו. "וילן שם בלילה ההוא". "והוא לן בלילה ההוא במחנה", הוא נותר לבדו ונאבק עם המלאך, עם שרו של עשו. בכל מלחמה, בטרם היא מתגלה בפועל יש מאבק רוחני בין השרים, בין הכוחות העליונים, בין השורשים של העמים. המאבק הזה מתרחש תחילה בכוחות הפנימיים-הרוחניים ומוכרע, ורק אחר כך מתגלה במציאות. וכך גם כאן. "ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו". עשו לא יכול לפגוע בכל האיברים העיקריים שלו, ועל כן פוגע באבר נמוך, קרוב למקום יצר הרע. התורה אומרת בהמשך, "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אשר על כף הירך עד היום הזה כי נגע בכף ירך יעקב בגיד הנשה". יש איסור תורה לאכול מגיד הנשה בכל הדורות. אומר כאן הזוהר, יש רמ"ח מצוות עשה כנגד רמ"ח איברים באדם. בכל מצוות עשה שאדם מקיים הוא מחזק איבר אחר, בורא מלאך המקיים אותו ושומר עליו. ויש שס"ה מצוות לא תעשה, והן כנגד שס"ה גידים שבאדם. מצוות אלה הן גם כנגד שס"ה ימי השנה - לכל גיד יש יום מיוחד בשנה. המלאך לא יכול היה לפגוע ביעקב אלא בגיד הנשה, בגיד אחד. אומות העולם, שהמלאך מייצג אותם, לא יכלו לפגוע אלא ביום אחד - יום תשעה באב. כל האוכל בתשעה באב כאילו אוכל מגיד הנשה. זהו יום שיש בו צד של חולי, של עיוות, עד שתבוא הרפואה העתידה, ויהפכו הימים לימי שמחה. כלומר, בעצם המלאך גרם בפגיעתו לחורבן הבית הראשון והשני, והשפיע לדורות. אבל בסופו של דבר, "ותזרח לו השמש", ויעקב חזר לפנואל, וזה מה שעתיד לקרות - עם ישראל יגאל וישוב לפדות נפשו. דמיון כוזב מול הטוב האמיתי ''ויאמר למה זה תשאל לשמי'' (ל''ג, ל') ''ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר''. רמז לקץ הימים, שכל האומות ישנאו את ישראל בקץ הימים, ואז ישארו ישראל לבדם בלי ששום אומה תעמוד לימינם, אז יקום אדום ויאמר, הוא לבדו ואין איש עמו, אין איש שיעזור לישראל, ועשיו באותה שעה יחשוב להפיק זממו לכלות, ולא להשאיר לישראל שריד ופליט חס-ושלום, אבל סוף-סוף יושב בשמים ישחק כי יש צדיקים וצדקניות בישראל, וירא כי לא יכול לו כי מוכרח שתקום מלכות לישראל כי כבר עלה השחר. ''ויבא יעקב שלם'' ידוע שכאשר נפגשו יעקב ועשיו חבקו אחד את השני, ונשקו אחד את השני, והיו שניהם בוכים, כל מי שהיה רואה אותם במעמד זה היה יכול לחשוב שאהבה גדולה יש ביניהם, אבל האמת הוא שעשיו גם באותה שעה היה שונא את יעקב שנאה גדולה והבכי שבכה עשיו היה עבור שנפלו שיניו ויעקב בכה כי חשש ואמר, מכיוון שהקב''ה אינו מקפח שכר כל בריה, אולי עתה הגיע העת שעשיו יקבל שכרו, ולכן חשש יעקב מזה והיה בוכה, ולזה כתוב ויבא יעקב שלם. רק תטעם ותראה... הגרי''ל חסמן זצ''ל קובע בספרו אור יהל'' (חלק ג' עמוד ס''ג): התורה הקדושה אמת, ואמת היא מציאות, ולכן כל עיקרה של התביעה אל האדם היא ''טעמו''. לכשתטעמו, תראו בעצמכם ''כי טוב ה'''. אכן, בלימוד התורה ובעבודה רוחנית, כל מה שאדם לומד יותר ויגע יותר, הרי הוא מרגיש מתיקות גודלה, יותר, בנוסף להתעלותו ולהתעדנותו. ולעוזב התורה נאמר ''אם תעזבני יום יומים אעזבך''. בהבלי העולם – המציאות היא בדיוק הפוכה. ככל שמתרגל אדם יותר לתאוותנות, באותה מידה אינו מוצא בהם טעם וסיפוק. גם על רגעי הנאתו הקצרים נאמר ''רשעים מלאי חרטות''. בפנימיותו מרגיש האדם ויודע כי המה הבל אין בהם ממש. אלא שבשעה שהתאווה תוקפת אותו היא מעוררת את עיניו ומטמטמת את לבו, ולכן הוא מצייר לעצמו בדמיונו מתיקות התאוה. אחרי שמילא תאוותו ועבר מדמיון למציאות, הוא רואה בעיני שכלו את המציאות המרה. ושואל את עצמו במה נאחז? ומה הרויח? – ומתמלא חרטות. במדרש איתא כי המלאך שנאבק עם יעקב היה שרו של עשו, הוא השטן, הוא היצר הרע. כאשר יעקב שאל לשמו, אמר לו המלאך: ''למה זה תשאל לשמי''. ונמצא למד שבמילים אלו השיב המלאך ליעקב על שאלתו ואמר לו ששמו הוא למה זה תשאל לשמי. ביאור הדברים: כידוע, כל שם מורה על מהות נושא השם. לפי זה נמצא שכאן אומר השר של עשו שמהות היצר הרע הוא ''למה זה תשאל לשמי''. דהיינו, אל תחקור ותבדוק אחרי, לפי שכל כוחו אינו אלא דמיון, הבל הוא אין בו ממש. ודומה הדבר לאדם שרואה בלילה על הקיר כל מיני קישוטים יפים הנוצצים ע''י אורות שמטילים ממרחק צל על הכותל. כאשר הוא מתקשה להתבונן במראה הזה הוא נוטל לידו פנס ומקרבו אל הכותל כדי להאיר עליו וליהנות יותר מן המראה. אבל ראה זה פלא, מיד עם הגיעו לקירבת הכותל נעלמו כל הקישוטים והציורים, ושוב אין כאן כלום מלבד כותל אבנים פשוט. כך הם גם תאוות העולם הזה שאין בהן אלא דמיון כוזב המתעתע באדם. כל זמן שבני אדם הולכים בחושך נהנים בהתענוגים המדומים. אבל כאשר מאיר במוחם אור ושכל, רואים הם בחוש כי שקר המה אין בהם ממש ורק הדמיון הוא זה שהוליכם שובב בדרך התאווה. העצה לזה להשתמש בשכל וממילא יחלוף הדמיון ותיראה האמת כי הבל הבלים הכל הבל ורק אחת יש לנו: ''סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם''. מסירות-נפש על חינוך פעם שאלו חסידים את רבי יהודה-לייב מינוביץ' (המהרי"ל), אחיו של רבי שניאור-זלמן מלאדי, בעל התניא, במה זכו הוריהם לבנים כאלה (כל בניהם היו גאונים וצדיקים). השיב רבי יהודה-לייב: "זה בזכות אמנו, שהייתה בעלת מסירות-נפש על תורה ויראת-שמים". וסיפר: "פעם אחת, כשחזר אבינו ממסע לחוץ-לארץ לרגל עסקיו, הביא לאימנו בגד יקר ונכבד. כעבור זמן הבחינה אימנו כי המלמד שלימד אותנו נראה מודאג, דבר שפגע בהתלהבות שבה נהג ללמדנו. שאלה אותו לפשר דאגתו, והוא סיפר כי אשתו מתקנאה בבגד היקר שיש לה, והיא מתאוננת עליו, שאינו מביא לה מתנות כאלה. "מיד ניגשה אימנו לארון, לקחה את הבגד היקר ומסרה אותו לידי המלמד. 'מסור אותו לאשתך, ובלבד שלא תהיה מודאג ותוכל ללמוד עם בניי מתוך חיות ושמחה', אמרה".