לפני חודשים אחדים פנתה אלי ורדה בר-און, מנהלת פרויקט "סיפורי חיים" בירושלים, וביקשה ממני לערוך זיכרונות של ניצולת שואה יחד עם המחברת ( להלן - י.). איך יכולתי לסרב לעזור לניצולת שואה? גייסתי את הידע שלי בעריכה וביחוד בעריכה לשונית ואת בקיאותי בשפה העברית והתחלתי לתקן את הנוסח שנמסר לידי. אולם כשדיווחתי לורדה על התקדמותי היא ביקשה להימנע מעריכה לשונית ותיקונים המשנים את רוח הדברים במקורם כי הסיפור צריך להיות אותנטי – בשפתו של המספר. "העריכה צריכה להיות מינימליסטית מאד, כדי לשמור על האותנטיות וכדי לשמר את הזיכרון של האדם למשפחתו". זהו אכן ההבדל בין יד שרה לבין גופים אחרים המציעים לעזור בכתיבת סיפורי חיים. יד שרה לא חותרת לכתיבת יצירה ספרותית אלא לספר זיכרונות אותנטי. הפגישות עם י. העניקו לי לא פחות סיפוק והנאה מאשר לה. שמחתי לראות את חיוכה הרחב כשפתחה לי את הדלת ואת הנאתה הגלויה מהמפגשים שלנו ומהעבודה על הספר שלדבריה "עזרה לה יותר מכל רופא" - שכן בריאותה רעועה. קשר מיוחד נקשר בינינו ועד היום אני מתקשרת אליה כל שבוע לשאול לשלומה. פרויקט 'סיפורי חיים" קיים ביד שרה מזה כ-15 שנה במסגרת שירותי בית וקהילה. הפרויקט מתעד באמצעות מתנדבים את סיפור חייהם של קשישים שחלקם ניצולי שואה. פרופ' עמיה ליבליך, מרצה באוניברסיטה העברית הרצתה לפני כשנה בכנס בבית יד שרה בירושליםעל נושא סיפורי החיים. היא הצביעה על החיבור המעשי והיצירתי ועל התועלת שבמפעל: "האקדמיה חוקרת את נושא סיפורי החיים ואף נתנה לו שם: גרונטולוגיה נרטיבית. הפרקטיקה אצלכם ביד שרה החלה לפעול הרבה לפני שהמחקר התחיל". לדבריה, החיבור הוא לא רק בין המספר לבין עברו וזיכרונותיו אלא גם בין המספר לבין המתנדב המתעד ובעיקר בינו לבין משפחתו המגלה לעיתים זיכרונות שלא ראו אור מימים קשים יותר. היא הדגישה את חשיבות הפרויקט דווקא בקרב הציבור המבוגר: "הקשישים מרגישים ירידה במעמדם. הפרישה מהעבודה, יציאת הילדים מהבית ובעיות בריאות מביאים אותם להתכנס בעצמם. כאשר בא מישהו – בן משפחה או מתנדב, ומבקש לראיין אותם ולהכין את סיפור החיים שלהם, זה נותן להם תעסוקה, לא רק המפגש עם המתעד". זאת ועוד: "כאשר הקשיש מספר על ההתגברות על קשיים במהלך חייו יש בכך גם תהליך של העצמה. זו הזדמנות גם לתת פורקן לחולשות, אם בהשלמה לאחור עם תקופות הקשות אותן הוא עבר ואם בעצם הוצאת הסיפור החוצה וההקלה הנגרמת לו מכך". יצוין כי ביד שרה המדור מטפל במספר גדול של מרותקי בית שעבורם היתרונות שהובאו לעיל כפולים ומכופלים, שכן הם זוכים להפגת בדידותם ובל נשכח את השמחה הנגרמת להם מכך שספרם יצא לאור, שמחה המוכרת רק לחוטאים בכתיבה. סיפור החיים הוא גם תיעוד היסטורי. בסיפורי החיים מקופלים פרקים בתולדות קהילות יהודיות ברחבי העולם ובתולדותיה של ישראל, שאסור לשכוח אותן, בעיקר נוכח התופעה החוזרת ונשנית של הכחשת השואה. שוחחתי עם ורדה בר-און, המנהלת בפועל של מדור סיפורי חיים. כך היא מתארת את התהליך: * פניות לכתוב סיפור חיים מגיעות מכל מיני מקורות: מהקשיש עצמו, מבני משפחה, "חבר מביא חבר" וכד'. הידיעה על המפעל מגיע מהודעות בעיתונים, משמועות, מעובדות סוציאליות ועוד. * בשיחת היכרות שנעשית בדרך כלל בראיון טלפוני עם הקשיש נלקחים כל הפרטים. הראיון גם נועד לראות אם הוא באמת מעוניין בכתיבת ספור חייו, בהיות התהליך תהליך רגשי עמוק. נבדק אם יש לו סיפור לספר, ואם הוא מדבר ברור. * התאמת מתנדב למספר. ורדה מציינת שזאת עושה שרה אלבג במיומנות מרובה * פגישת היכרות של המתנדב עם הקשיש לראות אם יש ביניהם "כימיה". * התיעוד: מתקיימים 10-12 מפגשים של שעה עד שעה וחצי בין המתנדב לקשיש, לא בצורת ראיון. הקשיש מספר והמתנדב מקליט אותו ברשם-קול. במשך הפגישה המתנדב גם יכול לכוון ולייעץ לקשיש. פעמים רבות במהלך העבודה נוצר קשר אישי אמיץ בין המתנדב והקשיש. * הקלדת החומר ועריכתו, הוספת תמונות ומסמכים. * הדפסת החומר בבית הדפוס. * הקשיש מקבל את הספר ודיסק מאת המתנדב שעבד איתו. המתנדב משתדל לתאם את המסירה עם יום הולדת או אירוע מכונן אחר בחיי הקשיש. לעתים נעשית המסירה בנוכחות בני המשפחה, בטקס חגיגי. כיום יש במדור בירושלים כ-70 מתנדבים (ולמעלה מ-400 ברחבי הארץ), וכ-80 סיפורים בתהליך עבודה. בירושלים בלבד יצאו לאור מינואר 26 ספרים. ורדה מקפידה לוודא כי הקשר בין המתעד למספר יסתיים בסיפור חיים ולא "יתקע". ידה הטובה ניכרת בשמירת קשר עם מתנדבים, בהדרכה, בקבלת הזן חוזר ויישום לקחים. ורדה הייתה אחות מוסמכת מיילדת וניהלה את חדר הלידה בהדסה הר הצופים במשך 12 שנים ולימים נהיתה שם סגנית מנהלת סיעוד. היא שמחה בעבודתה בפרויקט ביד שרה, ובהזדמנות לבטא בה את נסיונה הניהולי. הסיפוק של ורדה, כך התרשמתי, לא נובע רק מעצם הוצאתו לאור של הספר, אלא גם מהתהליך של התהוותו ומההזדמנות לפגוש אנשים טובים ומענינים, ומה צריך יותר מזה?

#_lt#div style="text-align#_sc# right;" dir="rtl"#_gt# #_lt#p style="font-size#_sc# 14px;"#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt##_lt#span style="color#_sc# #0000ff;"#_gt##_lt#strong#_gt#לפני חודשים אחדים פנתה אלי ורדה בר-און, מנהלת פרויקט  "סיפורי חיים" בירושלים, וביקשה ממני לערוך זיכרונות של ניצולת שואה יחד עם המחברת ( להלן - י.).#_lt#/strong#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt# #_lt#p style="font-size#_sc# 14px;"#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt##_lt#span style="color#_sc# #0000ff;"#_gt##_lt#strong#_gt# איך יכולתי לסרב לעזור לניצולת שואה?#_lt#/strong#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt# #_lt#p style="font-size#_sc# 14px;"#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt# גייסתי את הידע שלי בעריכה וביחוד בעריכה לשונית ואת בקיאותי בשפה העברית והתחלתי לתקן את הנוסח שנמסר לידי. אולם כשדיווחתי לורדה על התקדמותי  היא ביקשה להימנע מעריכה לשונית ותיקונים המשנים את רוח הדברים במקורם כי #_lt#strong#_gt#הסיפור צריך להיות אותנטי – בשפתו של המספר.#_lt#/strong#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt# #_lt#p style="font-size#_sc# 14px;"#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt#"העריכה צריכה להיות מינימליסטית מאד, כדי לשמור על האותנטיות וכדי לשמר את הזיכרון של האדם למשפחתו".  #_lt#strong#_gt#זהו אכן ההבדל בין יד שרה לבין גופים אחרים המציעים לעזור בכתיבת סיפורי חיים#_lt#/strong#_gt#. #_lt#strong#_gt#יד שרה לא חותרת לכתיבת יצירה ספרותית אלא לספר זיכרונות אותנטי.#_lt#/strong#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt# #_lt#p style="font-size#_sc# 14px;"#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt# הפגישות עם י. העניקו  לי לא פחות סיפוק והנאה מאשר לה. שמחתי לראות את חיוכה הרחב כשפתחה לי את הדלת ואת הנאתה הגלויה מהמפגשים שלנו ומהעבודה על הספר שלדבריה "עזרה לה יותר מכל רופא" - שכן בריאותה רעועה. קשר מיוחד נקשר בינינו ועד היום אני מתקשרת אליה כל שבוע לשאול לשלומה.#_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt# #_lt#p style="font-size#_sc# 14px;"#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt# פרויקט 'סיפורי חיים"  קיים ביד שרה מזה כ-15 שנה  במסגרת שירותי בית וקהילה. הפרויקט מתעד באמצעות מתנדבים את סיפור חייהם של קשישים שחלקם ניצולי שואה.#_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt# #_lt#p style="font-size#_sc# 14px;"#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt# פרופ' עמיה ליבליך, מרצה באוניברסיטה העברית הרצתה לפני כשנה בכנס בבית יד שרה בירושליםעל נושא סיפורי החיים.  היא הצביעה על החיבור המעשי והיצירתי ועל התועלת שבמפעל#_sc#  "האקדמיה  חוקרת את נושא סיפורי החיים ואף נתנה לו שם#_sc# #_lt#strong#_gt#גרונטולוגיה נרטיבית.#_lt#/strong#_gt# הפרקטיקה אצלכם ביד שרה החלה לפעול הרבה לפני שהמחקר התחיל".#_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt# #_lt#p style="font-size#_sc# 14px;"#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt##_lt#span style="background-color#_sc# #ccffff;"#_gt# לדבריה, החיבור הוא לא רק בין המספר לבין עברו וזיכרונותיו אלא גם בין המספר לבין המתנדב המתעד #_lt#strong#_gt#ובעיקר בינו לבין משפחתו המגלה לעיתים זיכרונות שלא ראו אור מימים קשים יותר.#_lt#/strong#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt# #_lt#p style="font-size#_sc# 14px;"#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt# היא הדגישה את חשיבות הפרויקט דווקא בקרב הציבור המבוגר#_sc# "הקשישים מרגישים ירידה במעמדם. הפרישה מהעבודה, יציאת הילדים מהבית ובעיות בריאות מביאים אותם להתכנס בעצמם. כאשר בא מישהו – בן משפחה או מתנדב, ומבקש לראיין אותם ולהכין את סיפור החיים שלהם, זה נותן להם#_lt#strong#_gt# תעסוקה#_lt#/strong#_gt#, לא רק המפגש עם המתעד". #_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt# #_lt#p style="font-size#_sc# 14px;"#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt# זאת ועוד#_sc#  "כאשר הקשיש מספר על ההתגברות על קשיים במהלך חייו יש בכך גם תהליך של העצמה. זו הזדמנות גם לתת  פורקן לחולשות, אם בהשלמה לאחור  עם תקופות הקשות אותן הוא עבר ואם  בעצם  הוצאת הסיפור החוצה #_lt#strong#_gt#וההקלה הנגרמת לו מכך". #_lt#/strong#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt# #_lt#p style="font-size#_sc# 14px;"#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt# יצוין כי ביד שרה #_lt#strong#_gt#המדור מטפל במספר גדול של מרותקי בית#_lt#/strong#_gt# שעבורם היתרונות שהובאו לעיל כפולים ומכופלים,  שכן הם זוכים להפגת בדידותם ובל נשכח את #_lt#strong#_gt#השמחה #_lt#/strong#_gt#הנגרמת להם מכך שספרם יצא לאור, שמחה המוכרת רק לחוטאים בכתיבה.#_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt# #_lt#p style="font-size#_sc# 14px;"#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt#סיפור החיים הוא גם #_lt#strong#_gt#תיעוד#_lt#/strong#_gt# #_lt#strong#_gt#היסטורי#_lt#/strong#_gt#. בסיפורי החיים מקופלים פרקים בתולדות קהילות יהודיות ברחבי העולם ובתולדותיה של ישראל, שאסור לשכוח אותן, בעיקר נוכח התופעה החוזרת ונשנית של הכחשת השואה.#_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt# #_lt#p style="font-size#_sc# 14px;"#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt##_lt#span style="color#_sc# #0000ff;"#_gt##_lt#span style="background-color#_sc# #ccffff;"#_gt##_lt#span style="color#_sc# #000000;"#_gt# שוחחתי עם ורדה בר-און, המנהלת בפועל של מדור סיפורי חיים. כך היא מתארת את התהליך#_sc##_lt#/span#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt# #_lt#p#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt##_lt#strong#_gt#* פניות #_lt#/strong#_gt#לכתוב סיפור חיים מגיעות מכל מיני מקורות#_sc# מהקשיש עצמו, מבני משפחה, "חבר מביא חבר" וכד'. הידיעה על המפעל מגיע מהודעות בעיתונים, משמועות, מעובדות סוציאליות ועוד.#_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt# #_lt#p#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt#* #_lt#strong#_gt#בשיחת  היכרות#_lt#/strong#_gt#  שנעשית בדרך כלל בראיון טלפוני עם הקשיש נלקחים כל הפרטים. הראיון גם נועד לראות אם הוא באמת מעוניין בכתיבת ספור חייו, בהיות התהליך  תהליך רגשי עמוק. נבדק אם יש לו סיפור לספר, ואם הוא מדבר ברור. #_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt# #_lt#p#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt##_lt#strong#_gt#* התאמת מתנדב#_lt#/strong#_gt# למספר.  ורדה מציינת שזאת עושה #_lt#strong#_gt#שרה אלבג#_lt#/strong#_gt# במיומנות מרובה#_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt# #_lt#p#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt#* #_lt#strong#_gt#פגישת היכרות #_lt#/strong#_gt#של המתנדב עם הקשיש לראות אם יש ביניהם "כימיה".#_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt# #_lt#p#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt#* #_lt#strong#_gt#התיעוד#_sc##_lt#/strong#_gt# מתקיימים 10-12 מפגשים של שעה עד שעה וחצי בין המתנדב לקשיש, לא בצורת ראיון. הקשיש מספר והמתנדב מקליט אותו ברשם-קול. במשך הפגישה המתנדב גם יכול לכוון ולייעץ לקשיש. #_lt#strong#_gt#פעמים רבות במהלך העבודה נוצר קשר אישי אמיץ בין המתנדב והקשיש.#_lt#/strong#_gt##_lt#strong#_gt# #_lt#/strong#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt# #_lt#p style="font-size#_sc# 14px;"#_gt##_lt#strong#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt#* הקלדת החומר ועריכתו, הוספת תמונות ומסמכים.#_lt#/span#_gt##_lt#/strong#_gt##_lt#/p#_gt# #_lt#p style="font-size#_sc# 14px;"#_gt##_lt#strong#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt#* הדפסת החומר בבית הדפוס.#_lt#/span#_gt##_lt#/strong#_gt##_lt#/p#_gt# #_lt#p#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt##_lt#strong#_gt#* הקשיש מקבל את הספר ודיסק #_lt#/strong#_gt#מאת המתנדב שעבד#_lt#strong#_gt# #_lt#/strong#_gt#איתו.#_lt#strong#_gt# #_lt#/strong#_gt# המתנדב משתדל לתאם את המסירה עם יום הולדת או אירוע  מכונן אחר בחיי הקשיש.#_lt#strong#_gt# לעתים נעשית המסירה בנוכחות בני המשפחה, בטקס חגיגי.#_lt#/strong#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt# #_lt#p style="font-size#_sc# 14px;"#_gt##_lt#strong#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt#כיום יש במדור בירושלים כ-70 מתנדבים (ולמעלה מ-400 ברחבי הארץ), וכ-80 סיפורים בתהליך עבודה. בירושלים בלבד יצאו לאור מינואר 26 ספרים.#_lt#/span#_gt##_lt#/strong#_gt##_lt#/p#_gt# #_lt#p class="MsoNormal" style="text-align#_sc# justify; line-height#_sc# 150%;"#_gt##_lt#span lang="HE"#_gt##_lt#span style="line-height#_sc# 150%;"#_gt# #_lt#/span#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# small;"#_gt##_lt#span style="line-height#_sc# 30px;"#_gt#ורדה מקפידה לוודא כי הקשר בין המתעד למספר יסתיים בסיפור חיים ולא "יתקע". ידה הטובה ניכרת בשמירת קשר עם מתנדבים, בהדרכה, בקבלת הזן חוזר ויישום לקחים. #_lt#/span#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt# #_lt#p class="MsoNormal" style="text-align#_sc# justify; line-height#_sc# 150%;"#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium; line-height#_sc# 150%;"#_gt#ורדה הייתה אחות מוסמכת מיילדת וניהלה את חדר הלידה בהדסה הר הצופים במשך 12 שנים ולימים נהיתה שם סגנית מנהלת סיעוד. היא שמחה בעבודתה בפרויקט ביד שרה, ובהזדמנות לבטא בה את נסיונה הניהולי#_lt#/span#_gt#.#_lt#/p#_gt# #_lt#p class="MsoNormal" style="text-align#_sc# justify; line-height#_sc# 150%;"#_gt##_lt#span lang="HE"#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt# #_lt#/span#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium; line-height#_sc# 150%;"#_gt#הסיפוק של ורדה, כך התרשמתי, לא נובע רק מעצם הוצאתו לאור של הספר, אלא גם מהתהליך של התהוותו ומההזדמנות לפגוש אנשים טובים ומענינים, ומה צריך יותר מזה?#_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt# #_lt#p style="font-size#_sc# 14px;"#_gt# #_lt#/p#_gt# #_lt#p style="font-size#_sc# 14px;"#_gt# #_lt#/p#_gt# #_lt#p style="font-size#_sc# 14px;"#_gt# #_lt#/p#_gt# #_lt#p style="font-size#_sc# 14px;"#_gt# #_lt#/p#_gt# #_lt#p style="font-size#_sc# 14px;"#_gt# #_lt#/p#_gt# #_lt#span style="font-size#_sc# 14px;"#_gt#  #_lt#/span#_gt##_lt#/div#_gt#