יום ג', טו’ בסיון תשע”ט
    לאתר הבית  |  דף הבית  |  הרשמה לרשימת תפוצה  |  יצירת קשר  |  אודות  |  לבלוג  |  לוידיאו יד שרה  |  לפייסבוק  |  English  |  תרום עכשיו  
 
באלבום הצילומים הנעים למעלה מימין: בית פתוח המעניק שרות באהבה
צילומים 1-2. מיכל ווינט, אגף יחסי ציבור ביד שרה, היתה שם מאחורי דוכן של מים צוננים לרווית העולים להר הרצל ביום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות איבה (צילם: המתנדב יהושע ווייס) * 3. עם ההליכון שקיבלה ביד שרה יכולה ג'קלין לידר לנוע אל מרכזי קניות בבירה * 4. "כל בעיה שיש – באים אלי ואני עושה להם רגליים לכיסא" – חנניה אוחנה, מתנדב, בית המלאכה בבית יד שרה * 5. מבקשי סיוע מכל מגזרי האוכלוסייה בירושלים ברחבת ההשאלה
קרא עוד...
תגובות: 0   צפיות: 22
 
לפני החזרה לדרום אמריקה
הן לא וויתרו על ביקור במרכז המבקרים המרגש בבית יד שרה בירושלים – מרכז חוויית הנתינה – כשיאו של מסע בת מצווה בבירת ישראל. צוות המרכז: "שמחנו לארח כאן את קבוצת אימהות עם מהות שיודעות שאם באים להכיר את ישראל – לא מחמיצים ביקור במקום המציג את הפנים היפות של החברה הישראלית. נסיעה טובה – ושובו אלינו" * למוסף המיוחד בחדשות השבוע ביד שרה המוקדש למרכז המבקרים – כאן
קרא עוד...
תגובות: 0   צפיות: 2
 
 
"לשתף בהחלטות - להקשיב ולהבין את חשש הנעזר מאיבוד שליטה" * כך לומדים לתת יותר תוך ראיית האדם תחילה
על זיקנה וכלי ריפוי ושיקום: בסידרת מפגשי העמקת ידע של צוותי מרכזי התצוגה והייעוץ נבחנו סוגיות שונות של שרות לקהילה * דבורה רויטמן מנהלת מרכזי התצוגה והייעוץ ביד שרה– סיכום של מפגש שהתקיים לאחרונה בתל אביב
קרא עוד...
תגובות: 0   צפיות: 1
 
 
 
דרושים מתנדבים ברחבי הארץ * הרשימה המעודכנת - הצטרפו אלינו לשנת נתינה
קשת השירותים של יד שרה לרווחת הציבור הולכת ומתרחבת - ואנו זקוקים לידיים טובות נוספות בהתנדבות * ראו כאן את רשימת הדרושים המעודכנת * בצילום: יד מסייעת של מתנדבים מושטת לכל אדם - בכל גיל - ברחבת ההשאלה בבית יד שרה * חייגו 6444*
תגובות: 0   צפיות: 836
יעקב סוראני מביא מן המקורות

יוסי סובל מ"משבר גיל-המעבר" ועקב כך מחליט לעשות שינוי קיצוני בחייו ולהצטרף למנזר. כשהוא מתקבל כחבר מן השורה, הוא מקבל על עצמו את כללי המנזר: מותר לומר רק שתי מילים בשנה. חולפת לה שנה ויוסי ממתין בציפייה דרוכה לומר משהו. לבסוף, ניגש אליו הנזיר הראשי, ומזמין אותו לדבר. "המיטה קשה", אומר יוסי באופן מחושב. להפתעתו ולשמחתו, למחרת היום נשלחת לחדרו מיטה חדשה ורכה, במיוחד בשבילו. חולפת שנה נוספת. יוסי עושה מאמצים אדירים לשלוט בעצמו ולציית לחוקי השתיקה. ואז מגיע הרגע הקסום; הוא מוזמן לומר את שתי המילים המיוחלות. "האוכל מלוח", אומר יוסי. למחרת היום, מוגשות ליוסי ארוחות דלות במלח. עוד שנה חולפת. יוסי מחליט שהוא כבר אינו מסוגל יותר. הוא רוצה לחזור אל החיים השגרתיים של עבודה נורמלית, בעולם הנורמלי. הנזיר ניגש אליו ומזמין אותו לדבר. "אני פורש", אומר יוסי. "אני בכלל לא מופתע", עונה לו הנזיר הראשי. "אתה לא הפסקת להתלונן מהרגע שבאת לכאן!". יריבות בין אחים יריבות בין אחים, היא תופעה טבעית ומוכרת. אך נראה כי היריבות בין אחים-תאומים, עמוקה הרבה יותר ועשויה להוביל אף למעשים קיצוניים. יעקב ועשו, החלו להתקוטט ביניהם עוד כשהיו ברחם אמם! בזמן הלידה הם רבו על זכות הבכורה ובמשך כל ילדותם לא הפסיקו להתחרות זה בזה, על תשומת ליבו של יצחק. היריבות ביניהם הלכה והתגברה, ככל שהתקרבו למועד ההכרעה על הזכות להנהיג את העם היהודי. התורה (בראשית כ"ה:34-29) מתארת בפנינו אירוע מרכזי שהתרחש בין השניים: "ויזד יעקב נזיד [יעקב בישל תבשיל של עדשים]. ויבוא עשו מן השדה, והוא עייף. ויאמר עשו אל יעקב: 'הלעיטני נא מעט מן האדום האדום הזה, כי עייף אנוכי'. על כן קרא [התורה] שמו [של עשו] 'אדום'. ויאמר יעקב: 'מיכרה כיום את בכורתך לי'. ויאמר עשו: 'הנה אנוכי הולך למות, ולמה זה לי בכורה?'. ויאמר יעקב: 'הישבעה לי כיום!'. וישבע לו, וימכור את בכורתו ליעקב. ויעקב נתן לעשו לחם ונזיד עדשים, ויאכל, וישת, ויקם, וילך, ויבז עשו את הבכורה". על פניו עושה רושם כי יעקב ניצל באופן לא הוגן את הרעב של אחיו, על מנת לקחת ממנו את הבכורה אך הדברים אינם כה פשוטים כפי שהם נראים. למען האמת לא היה פה כל ניצול, משום שעשו לא רצה מלכתחילה את הבכורה. הבכורה הקנתה לבעליה עושר רוחני- מופשט ולא היו בה שום הטבות חומריות, מהסוג שעניין את עשו. כתוספת לזכויות המיוחדות שהיו לכל בכור, המעמד תבע גם להתנהג באופן נאצל במיוחד ולהוות דוגמא ומופת לאחרים. עשו חיפש לעצמו חיים קלים; הוא בהחלט לא היה זקוק לעוד תחומי אחריות ש'ישבו' לו הכתפיים! לכן התורה מספרת 'ויבז עשו את הבכורה'. אך מצד שני, אם עשו באמת הלך למות מרעב, הרי שעל פי ההלכה העסקה בטלה, היות והאדם אינו מחויב להסכמים שנעשו תחת לחץ ואיומים של חיים או מוות. התשובה מסתתרת בפסוקים עצמם: "ויעקב נתן לעשו לחם ונזיד עדשים". דבר ראשון נתן יעקב לעשו לחם, על מנת להשקיט את הרעב הראשוני ולהוציאו ממצב של סכנה קיומית. רק אחר כך נתן לו את נזיד העדשים ובכך שעשו קיבל את התבשיל ואכל ממנו, הוא למעשה "חתם" על העסקה ביושר ומבלי שיופעל עליו לחץ כלשהו. אני רוצה את זה עכשיו! בהסתכלות עמוקה יותר, קיימת דרך נוספת שניתן בעזרתה להבין את דברי עשו: "הנה אנוכי הולך למות". עשו חושף פה למעשה את השקפת העולם שלו על החיים: "העולם מתחיל ביום שבו אני נולד, ונגמר ביום שאני מת. אם כן, מדוע אני צריך להתעסק במושגים מופשטים של 'זכויות הבכורה'? עדיף לי ליהנות מנזיד העדשים עכשיו, ולא לחכות לאיזו הנאה ערטילאית אחר כך!" והמדרש מוסיף ומספר, כי לאחר שהושלמה העסקה ביניהם, עשו אפילו לועג ליעקב על טיפשותו. "אני קיבלתי קערה מלאה בתבשיל טעים ואתה קיבלת איזה שכר מפוקפק לעתיד לבוא!" עשו הוא אדם שתשוקותיו החומריות מניעות את כל מעשיו בעולם. הוא דואג רק "לכאן ולעכשיו". הוא דורש סיפוק מיידי, בחיפושו באופן מתמיד אחר עינוגים והנאות חומריות, משום שעבורו, ההנאות הגופניות הן כל מה שיש בעולם הזה. המאפיינים הללו משתקפים בכל מעשיו: עשו אומר: "הלעיטני נא מעט מן האדום האדום הזה". הוא אדם כל כך נהנתן עד שאינו מוכן אפילו להשקיע את המאמץ המינימלי, של הרמת הקערה בעצמו. "מזוג את התבשיל היישר אל תוך הגרון שלי", הוא אומר ליעקב. עשו קורא לתבשיל של יעקב: "האדום האדום הזה". הוא נמשך אל המראה הצבעוני והמגרה של המאכל. התוכן הפנימי שלו פחות מעניין אותו. הוא אוהב את החזות החיצונית, את התחושה המלאכותית והשטחית שהתבשיל מעניק לו. עשו כל כך נסחף אחרי התשוקות שלו, שהוא אפילו מוכן לאכול את התבשיל כשהוא כמעט נא לחלוטין. "הלעיטתיני נא", לא מלשון בקשה, אלא מלשון - מייד, עכשיו, גם אם התבשיל עדיין לא מוכן לגמרי! (מתוך "מעם לועז", בראשית כ"ה:30). כל אדם מורכב משני כוחות- גוף ונפש, כשכל אחד מהם זקוק לטיפוח ולתמיכה, אך משיג זאת בעזרת אמצעים שונים לגמרי. הגוף מחפש אחר נוחות וסיפוקים מיידיים: אוכל, שינה, כסף, מגע פיזי. הנפש מחפשת אחר הנאות פנימיות, שהשפעתן ניכרת לאורך זמן רב יותר: משמעות, אהבה, מעשים טובים, קשר לקב"ה. הגמרא אומרת: "איזהו חכם? הרואה את הנולד". היכולת הזאת לצפות את התוצאות המופשטות וארוכות הטווח - היא המבחינה בין האדם הבוגר לטיפוס הילדותי. ילד קטן אינו יכול לצפות שלאחר אכילת 20 סוכריות, הוא יחוש כאב בטן. סטודנט צעיר לא יכול לצפות שיחסים מתירניים וחופשיים יובילו למחלות מסוכנות ואף קטלניות. לעיתים, אפילו הורה מסוים לא תמיד יראה כיצד השקעה של שעות נוספות רבות בעבודה יובילו לנתק בלתי הפיך בינו לבין אשתו וילדיו. שושלת האבות של העם היהודי הייתה עשויה להיות "אברהם, יצחק ועשו". אך עשו הפסיד במאבק שנערך בין הגוף לנפש ולכן, במשך אלפי שנים ועד עצם היום הזה, מיליוני יהודים מתפללים לאלוקי "אברהם, יצחק ויעקב". מלחמת הגוף בנפש כיום, כל אחד מאתנו משתתף במאבקו של עשו - "הגוף נגד הנפש". מכשירי התקשורת השונים מנסים ללא הרף לעודד אותנו להצטרף אל "החיים באינסטנט". בין דוכני המזון המהיר, למצלמות החד-פעמיות ולאינטרנט, הורגלנו כולנו לעולם שבו המיידיות הפכה לנורמה. התוצאה של ההרגל הזה, היא אובדן תחושת הפרספקטיבה הנכונה שהייתה לנו. אנשי המכירות הם אנשים מתוחכמים. הם אינם רוצים שנתבגר לעולם. הם רוצים שנישאר ילדותיים, בכך שתשוקותינו לצעצועים או להנאות מיידיות לא ייפסקו. משום שאם נהפוך לאנשים בוגרים, מסעות הקניות שלנו - המונעות על ידי אימפולסיביות ורדיפה אחרי הנאות פשוטות - ייעלמו או יופחתו באופן משמעותי! בכדי לנצח במאבק הקשה הזה נגד "הגוף", עלינו ליזום ולקחת חלק בפעילויות רוחניות. פעולה פשוטה כמו ברכה על המזון שאנו אוכלים, הופכת את פעולת האכילה ה"פיזית" לחוויה רוחנית של ממש. אנחנו מכניסים את מעשינו להקשר מסוים ובכך מאירים באור עמוק יותר את ההיבט הרוחני החבוי מאחורי המאכל הפשוט. העובדה הפשוטה שאנו עוצרים לרגע, לפני הביס הראשון, מאזנת את התשוקה לנגוס באוכל ללא כל שהות ולמעשה מנטרלת את הנטייה הזו ל"חיים באינסטנט". הרב אלכסנדר זיסקינד (חי במאה ה-19 באירופה) נהג לשבור את צום יום הכיפורים בכל שנה באכילת דג מלא עצמות. מדוע? משום שכך הוא נאלץ לאכול לאט לאט, ולא לזלול את האוכל שהונח לפניו. אפילו ברגעים של הרעב הגדול ביותר, החליט הרב שהנפש שלו תשלוט על הגוף, ולא להפך. אדם יכול לשלוט בצורכי הגוף ולמתן אותם, מה שישאיר לו "מרווח נשימה" למימוש הצרכים הרוחניים שלו. משום שבסופו של דבר, החיים שלנו נמדדים רק על פי כמות הטיפוח שהענקנו לנפש שלנו ולא לגוף. בפעם הבאה שיצא לכם להיות נוכחים בהלוויה, האזינו היטב להספדים: הוא היה הורה מסור, הוא תרם כספים רבים לבניית בית החולים האזורי, הוא תמיד דאג לאחרים, הוא היה חבר נאמן לזולת ולעצמו. לעולם לא תשמעו בהספדים באיזה סוג רכב הוא נהג, בכמה מסעדות הוא ביקר או כמה כסף הוא השקיע. ברגע הזה של האמת הנצחית, אין כל שאלה לגבי מה באמת חשוב בחיים. מהפך דרמטי כעת נוכל להבין באופן עמוק יותר מדוע עשו בז לבכורה. "ויקם, וילך, ויבז עשו את הבכורה". באופן תת-הכרתי, הוא הרגיש שהוא החמיץ את ההזדמנות שלו להגיע לגדולה ומתוך רצון להרגיע מעט את רגשי האשם שלו, הוא ניסה לתרץ לעצמו בהגיון: "ממילא לא רציתי מלכתחילה את הבכורה הטיפשית הזו!". המדרש מספר ששנים רבות לאחר המעשה, כשעשו התבגר קצת, הוא החל ליצור קשר מחודש עם ה'אני' הפנימי שלו, והבהיר לעצמו מחדש את סדרי העדיפויות שלו. אז החליט לגשת ליעקב ולפתוח במשא ומתן מחודש לגבי הבכורה. מה הוא הציע ליעקב בתמורה לכך? עשו היה מוכן לחלק את כל הנכסים שהיו בבעלותו, בכדי לקבל חלק מנצחיותו של עם ישראל! איזה מהפך דרמטי! ובכל זאת, ממשיך המדרש: כאשר שמעו ילדיו של עשו שאביהם מתכונן לקנות דבר ערטילאי כמו נצחיות רוחנית, הם מייד קטעו את העסקה שהחלה להתרקם. "עזוב את זה, אבא", הם אמרו לו. "אנחנו לא ניתן לך לבזבז את כספי הירושה שלנו!". באופן מובן, עשו היה מאוכזב מאד מהגישה שהפגינו ילדיו, אבל הוא ידע טוב מאד מהיכן הם למדו זאת... גלגולו של ראש בסופו של המדרש נאמר לנו, שבזמן מותו, ראשו של עשו התגלגל אל תוך מערת המכפלה, שם הוא נקבר יחד עם אברהם, שרה, יצחק ורבקה. ראשו היה ראוי להיקבר עם האנשים שייסדו את העם היהודי. גופו לעומת זאת, בהיותו הנקודה החלשה והשלילית שלו, לא היה ראוי לכך. גופו והתאוות שלו, הם שגרמו לו להיות מנותק לגמרי מחיי הנצח של העם היהודי. מה אנו יכולים ללמוד מכך לגבי חיינו המודרניים? הביטו תמיד קדימה אל העתיד. לימדו ורכשו ידע וחוכמה. דעו בדיוק מהי התכלית של חייכם. הקפידו שתשוקותיכם החומריות יישארו בפרופורציות הנכונות. היזהרו מהתמכרות להנאות של ה"אינסטנט". לכל המשימות הללו, דרושים כושר ריכוז והשקעת מאמץ לא מבוטל. מעשינו היומיומיים והבחירות שאנו עושים, משפיעים לא רק על חיינו שלנו, אלא גם על כל הדורות הבאים, כשהשורה התחתונה היא: דעו מתי להתרחק מ"עסקה מפתה", שעלולה לרדוף אתכם עד סוף ימיכם... ואפילו יותר מכך. ההתרוצצות בקרבנו כל יהודי דומה לרבקה אמנו, בשעה ש"ויתרוצצו הבנים בקרבה". כשם שיעקב ועשיו התרוצצו ברחם אימם, וכל אחד ואחד מהם משך לכיוון הפוך מאחיו, כך יש בכל יהודי שתי נפשות – הנפש האלוקית והנפש הבהמית – שכל אחת ואחת מנהלת מלחמה מתמדת עם חברתה על השליטה באדם ובמעשיו. אִמרה ידועה אומרת: "הבהמה מעולם לא ראתה את השמים, ואינה יודעת שיש שמים". הואיל ובהמה היא בהמית בעצם מהותה, היא נמשכת אך ורק לדברים ארציים וחומריים, ואין לה שום הבנה והשגה בדבר שהוא מעל הארציות. כזאת היא גם הנפש הבהמית – היא נמשכת לעניינים ארציים וחומריים בלבד ואין לה שום טעם והרגשה בעניינים רוחניים ואלוקיים. וזו תכלית העבודה בעולם הזה – לא זו בלבד שהאדם יכול וצריך להתגבר על הנפש הבהמית, אלא עליו לחולל בה שינוי מהותי, שגם היא תקבל הרגשה והשגה בעניינים רוחניים ואלוקיים. על כך נאמר "בכל לבבך – בשני יצריך". תפקידו של האדם להביא גם את הנפש הבהמית לידי אהבת ה', וזאת על-ידי שהנפש האלוקית מסבירה לנפש הבהמית, בשפתה ובמושגיה, שהאלוקות היא מקור החיים והיא האמת האחת והיחידה. על-ידי התבוננות זו מתחולל מהפך בנפש הבהמית, ומהפך זה יקר מאוד למעלה. כמים הפנים אל פנים לאחר שיעקב קיבל את ברכות יצחק אביו פחדה רבקה אמו ואמרה לו "ועתה בני שמע בקולי וקום ברח לך אל לבן אחי חרנה, וישבת עמו ימים אחדים עד אשר תשוב חמת אחיך, עד שוב אף אחיך ממך" (כז, מד-מה). אמר הרה"ק רבי יעקב דוד מאמשינוב זצוק"ל: זה תלוי בזה, אימתי תשוב חמת אחיך אחיך? עד שוב אף אחיך ממך - כאשר תרגיש בקרבך כי שב כעסך מעל אחיך, תדע שגם כעסו שב מעליך, כי "כמים הפנים אל פנים, כן לב האדם לאדם". וידו אוחזת בעקב עשו (כה, כו). צריך להבין למה אחז יעקב בעקב עשו ומה הענין בזה. ונראה לומר על פי מה שאמרו חכמינו ז"ל במס' שבת (נו) דכל שבידו למחות בעוברי עבירה ולא מיחה נתפס בעוונו. וכיון דעשו רצה לצאת לפתח עבודה זרה אם כן היה מחובתו של יעקב למחות בו כי הרי כבר קיים את התורה בעודו במעי אמו. וזה ענין "וידו אוחזת בעקב עשו" - לעכבו ולמנעו מלצאת לעבודה זרה, ומובן לפי זה ביתר שאת ענין "ויתרוצצו" דהיינו שיעקב התרוצץ באחיו למונעו מעבירה. איבא דאברהם - פיטסבורג