יום ג', טו’ בסיון תשע”ט
    לאתר הבית  |  דף הבית  |  הרשמה לרשימת תפוצה  |  יצירת קשר  |  אודות  |  לבלוג  |  לוידיאו יד שרה  |  לפייסבוק  |  English  |  תרום עכשיו  
 
באלבום הצילומים הנעים למעלה מימין: בית פתוח המעניק שרות באהבה
צילומים 1-2. מיכל ווינט, אגף יחסי ציבור ביד שרה, היתה שם מאחורי דוכן של מים צוננים לרווית העולים להר הרצל ביום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות איבה (צילם: המתנדב יהושע ווייס) * 3. עם ההליכון שקיבלה ביד שרה יכולה ג'קלין לידר לנוע אל מרכזי קניות בבירה * 4. "כל בעיה שיש – באים אלי ואני עושה להם רגליים לכיסא" – חנניה אוחנה, מתנדב, בית המלאכה בבית יד שרה * 5. מבקשי סיוע מכל מגזרי האוכלוסייה בירושלים ברחבת ההשאלה
קרא עוד...
תגובות: -1   צפיות: -1
 
לפני החזרה לדרום אמריקה
הן לא וויתרו על ביקור במרכז המבקרים המרגש בבית יד שרה בירושלים – מרכז חוויית הנתינה – כשיאו של מסע בת מצווה בבירת ישראל. צוות המרכז: "שמחנו לארח כאן את קבוצת אימהות עם מהות שיודעות שאם באים להכיר את ישראל – לא מחמיצים ביקור במקום המציג את הפנים היפות של החברה הישראלית. נסיעה טובה – ושובו אלינו" * למוסף המיוחד בחדשות השבוע ביד שרה המוקדש למרכז המבקרים – כאן
קרא עוד...
תגובות: 0   צפיות: 2
 
 
"לשתף בהחלטות - להקשיב ולהבין את חשש הנעזר מאיבוד שליטה" * כך לומדים לתת יותר תוך ראיית האדם תחילה
על זיקנה וכלי ריפוי ושיקום: בסידרת מפגשי העמקת ידע של צוותי מרכזי התצוגה והייעוץ נבחנו סוגיות שונות של שרות לקהילה * דבורה רויטמן מנהלת מרכזי התצוגה והייעוץ ביד שרה– סיכום של מפגש שהתקיים לאחרונה בתל אביב
קרא עוד...
תגובות: -1   צפיות: -1
 
 
 
דרושים מתנדבים ברחבי הארץ * הרשימה המעודכנת - הצטרפו אלינו לשנת נתינה
קשת השירותים של יד שרה לרווחת הציבור הולכת ומתרחבת - ואנו זקוקים לידיים טובות נוספות בהתנדבות * ראו כאן את רשימת הדרושים המעודכנת * בצילום: יד מסייעת של מתנדבים מושטת לכל אדם - בכל גיל - ברחבת ההשאלה בבית יד שרה * חייגו 6444*
תגובות: -1   צפיות: -1
מדוע כל כך הרבה אנשים מתקשים להודות בטעויות שלהם? * יעקב סורני שואב מן המקורות

כולנו יודעים שאדם וחווה עשו טעות חמורה בגן-עדן. אך האם הטעות המהותית שלהם הייתה האכילה מעץ הדעת? מסתבר שלא. אם נביט בפסוקים (בראשית ג':13-8), נגלה דבר עמוק ביותר: "[לאחר שאכלו מעץ הדעת] ויתחבא האדם ואשתו מפני ה' אלוקים בתוך עץ הגן. ויקרא ה' אלוקים אל האדם, ויאמר לו 'אייכה' [היכן אתה?]" "ויאמר [אדם] את קולך שמעתי בגן, ואירא כי עירום אנוכי, ואיחבא". "ויאמר [ה']: מי הגיד לך כי עירום אתה? המן העץ אשר ציוויתיך לבלתי אכול ממנו אכלת?" "ויאמר האדם: האישה אשר נתת עמדי, היא נתנה לי מן העץ, ואוכל". "ויאמר ה' אלוקים לאישה: מה זאת עשית?" "ותאמר האישה: הנחש השיאני [שכנע אותי] ואוכל". רש"י מסביר את מהלך האירועים כך: הקב"ה יודע מה עשה אדם, אך הוא בוחר שלא לתקוף אותו בהאשמות. במקום זאת, הקב"ה מנסה לנקוט בדרך של שיחה, כשהוא שואל בדרך עדינה ולא מאיימת: "אייכה?", איפה אתה? הוא נותן לאדם הזדמנות להודות בטעות שעשה, ולהביע חרטה על מעשיו. במקום לנצל את ההזדמנות להודות בטעות ולשוב בתשובה, האדם מתחבא ומאשים את אשתו בכל. חוה מעבירה את האחריות לנחש. וחוזר חלילה כשכל אחד טוען שלא עשה שום טעות! ...וזו הייתה הטעות החמורה ביותר שלהם! אלוקים יודע שאיננו מושלמים. הרי הוא זה שברא אותנו כך! אך הוא בהחלט מצפה מאתנו לקחת אחריות על מעשינו ולהודות בטעויות שאנו עושים. משום שאם לא ננהג כך, לא קיימת כל תקווה לתקן את דרכינו בעתיד. את המסר הזה ניתן ליישם גם בחינוך הילדים. דמיינו שאתם נכנסים למטבח ומוצאים את הבן שלכם עומד על השיש, מושיט ידו לצנצנת העוגיות. אל תאשימו, אל תתקפו, אל תדחקו אותו לפינה. המעשה של לקיחת העוגיות כבר נעשה, כעת השאלה היחידה שנותרה היא, כיצד יתמודד הילד עם הטעות שעשה. נסו לומר לו כבדרך אגב: "הֶי, מה קורה עם העוגיות?". אמירה כזאת נותנת לו הזדמנות להודות באמת, מבלי שירגיש מאוים. מדוע כל כך הרבה אנשים מתקשים להודות בטעויות שלהם? סיבה אפשרית אחת היא, שללא עקרונות מוחלטים של טוב ורע, אין מה שיחייב אותם להודות במעשיהם. עיתון מסוים פרסם את הדברים הבאים: מספרת אישה, שבנה נרצח בפיגוע טרור: "הגעתי לבית המשפט, והנאשם ברצח הסתכל עלי במבט של 'מה הבעיה שלך? אז מה אם רצחתי את הבן שלך?'". מתוך עשרות משפחות שנעזרו בטיפול נפשי בכדי להתמודד עם רצח יקיריהן, ניתן לספור על יד אחת את אלו מהן שזכו לשמוע חרטה וצער מהאדם שרצח את יקירם. מדובר בפחות מאחוז אחד". בחברה המערבית מדובר בתופעה נפוצה מאד שאנשים נמנעים מלהביע חרטה על מעשיהם. בין אם מדובר בנהג ש'חתך' את הנהגים האחרים על הכביש, או באדם שהרס מערכת נישואין, ההודאה באשמה היא לגמרי מחוץ לאופנה. למעשה החברה "הנאורה" של ימינו עושה הכל בכדי להסיר לחלוטין את מושג "האשמה" מהלקסיקון שלנו. הרבה יותר קל לתרץ את הטעויות שלנו בהסברים מלאי הגיון. תחושת האשמה איננה נחשבת טובה לבריאותינו, ולכן מציעים לנו – "תדחיקו את זה!". ההדחקה הזו איננה בריאה. כאשר אנו מסרבים להודות במעשינו, ההרגשה הרעה אינה נעלמת, להפך, היא מתגברת ומכרסמת בנו עד שנתייחס אליה, נודה במעשינו ונתקן את דרכינו. ברמה אחרת, הדחקה שכזו ממש מסוכנת. כאשר אדם חוזר על פעולה אסורה שוב ושוב, הוא בסוף נותן לה הסבר הגיוני שהופך אותה עבורו לנכונה ומותרת. "הימל", החייל הנאצי, כתב שבניסיונו האישי ברציחת יהודים, נקודת המפנה הגיעה כשהוא הצליח להירדם בלילות ללא כל תחושת אשמה. בשלב ההוא, הוא הבין שמשם כבר אין דרך חזרה. פרשת השבוע מספקת לנו כלי חשוב שיסייע לנו להודות במעשינו: כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך... ואמרת לפני ה' אלוקיך: 'ביערתי הקודש מן הבית, וגם נתתיו לגר ליתום ולאלמנה'"... (דברים כ"ו:13-12). התורה מלמדת אותנו שהמפתח להעריך את הרמה הרוחנית שלנו באופן אמיתי, הוא לומר בקול רם ולבטא במילים, איפה הצלחנו ואיפה נכשלנו. הפירוש על מחזור התפילה של הוצאת ארט-סקרול מסביר זאת כך: "האדם הוא יצור אינטליגנטי, חושב ויצירתי, ולכן מתרוצצות בראשו מחשבות שונות באופן בלתי פוסק. אפילו מחשבות מעודנות של חרטה ושיפור-עצמי אינן זרות לו, אך הן אינן מחזיקות מעמד למשך זמן רב. בכדי שמחשבותיו יאריכו ימים, על האדם להמיר אותן למילים, משום שתהליך החשיבה מגיע לשיאו רק כאשר הרעיונות מקבלים ביטוי והבהרה. זה לא כל כך קל כפי שזה נשמע. בדרך כלל מאד קשה לאנשים להודות במפורש שהם עשו מעשה שגוי. אנחנו מצטיינים בלהמציא לעצמנו תירוצים. אנו מסרבים להודות באמת. אנחנו זורקים את האשמה על מישהו או משהו אחר. אנחנו מכחישים את המובן מאליו. אנחנו מצטיינים במתן הסברים הגיוניים. אך אדם שמצליח במאמץ רב להוציא מעצמו את האמת המכאיבה: "טעיתי", "חטאתי", מבצע בכך מעשה גדול ומשמעותי". השיעור הזה חשוב במיוחד כשמתקרבים לימים הנוראים, תקופה בה אנו נדרשים "לעמוד מול המראה" ורואים את המציאות הלא כל כך מחמיאה, של מי אנחנו באמת. הרמב"ם מסביר: "כל המצוות שבתורה... אם עבר אדם על אחת מהן... חייב להתוודות לפני הא-ל... כיצד מתוודה? אומר 'אנא, השם! חטאתי, עוויתי, פשעתי לפניך; ועשיתי כך וכך; והרי ניחמתי ובושתי במעשי; ולעולם איני חוזר לדבר זה". (הלכות תשובה, א':1). במסורת היהודית, הוידוי הוא עניין אישי המתנהל רק בינך לבין הקב"ה. למעשה, המלה "להתוודות" נאמרת במשקל 'התפעל', בכדי לשקף שמדובר בפעולה שאדם עושה על עצמו. למרות שאנו מדברים אל הקב"ה, אנו פועלים לשנות את עצמנו – הרי הוא כבר יודע את האמת. הבעיה מתחילה כאשר איננו מוכנים להודות באמת בפני עצמנו. כמו שאמר ירמיהו הנביא: "הנני נשפט אותך על אומרך 'לא חטאתי" (ירמיהו ב':35). אם נשכיל להשתמש בכלים שמלמדת אותנו פרשת השבוע, נוכל להפסיק להתכחש ולהתחיל להתמודד עם הטעויות שלנו ורק כך נוכל להגיע לצמיחה והתקדמות. השיב: "כשאבא קורא, אין אלו נשמעים קללות"... ארצו של הקב"ה "ולקחת מראשית כל פרי האדמה, אשר תביא מארצך, אשר ה' אלוקיך נותן לך" (דברים כו,ב). כל עניין מצוות הביכורים הוא להוציא מהמחשבה שהארץ היא "ארצך", אלא לדעת שהארץ היא "אשר ה' אלוקיך נותן לך".(העקדה) ביכורים ורחמים בפרשת ביכורים נזכר שם ה' שלוש-עשרה פעמים, כנגד י"ג מידות הרחמים. אף בפרשת י"ג המידות (שמות לד) הזהיר על "ראשית ביכורי אדמתך תביא בית ה' אלוקיך".(משך חכמה) להחדיר קדושה פירות הביכורים לא הוקרבו על-גבי המזבח, אלא ניתנו לכוהן לאכילה. ללמדנו, כי תפקידו של האדם אינו לבטל את הגשמיות, אלא להחדיר לתוכה קדושה. לקוטי שיחות) כרם ישראל "ולקחת מראשית כל פרי האדמה" (דברים כו,ב). "אדם יורד לתוך שדהו ורואה תאנה שביכרה... אומר הרי זה ביכורים" (רש"י). הקב"ה נכנס לכרם עם-ישראל ורואה ילד או ילדה שנכנסו לגיל מצוות, או אדם מבוגר שזה עתה התקרב לתורה, "אומר הרי זה ביכורים", הקב"ה רוצה שיחנכו ילד או יהודי זה לתורה ולמצוות, שיביאוהו לבית-המקדש. למה לא שבת ????????? האשמה הגדולה של האדם אינה בחטאים שהוא חוטא, שהרי הניסיונות קשים וכוח האדם דל. אשמתו הגדולה של האדם היא, שבכל רגע הוא יכול לעשות תשובה ואינו עושה.(רבי בונם מפשיסחה) מונעת חטא מסופר על אחד מגדולי חסידי אדמו"ר הזקן, בעל התניא, שנמנע מלחטוא בגלל מידת הגאווה שלו. הוא אמר לעצמו: אני מגדולי החסידים, איך אתפתה להסתת יצר הרע, ועל-ידי זה אאבד את מעמדי בקרב החסידים... שורש הנפילה מוכרחים להגביל את הגאווה כי היא השורש של כל נפילה רוחנית. כל המידות הרעות באות ממנה. יש צורך בהגבלה זו לא רק בענייני חולין, אלא גם בדברי קדושה. הבעיה זה המצוות תלמיד של המגיד ממזריטש פגש את חברו ואמר לו: "אחי, מה יהיה עלינו בגלל כל העבירות שלנו?". השיב לו חברו: "מהעבירות אינני מודאג, שהרי לשם כך יש תשובה בעולם, אבל מה יהיה על המצוות שלנו? באילו פנים אנו עומדים לפני מלך מלכי המלכים עם מצוות כאלה!"... המגן החזק "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה" (דברים כח,מז). שמחה היא המגן החזק ביותר מפני הפורענות. אף לתוכחה אין שליטה על השמחה, כדברי הכתוב "ובאו עליך כל הקללות האלה... תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה". מכאן, שאילו היו עובדים את ה' בשמחה – הייתה הפורענות נמנעת.(רבי נחמן מברסלב) אדם יכול להיות עצוב לפעמים, אבל צריך לזכור שאין להפסיק את השמחה (בעבודת ה') גם כשאתה עצוב ! ``תחת אשר לא עבדת את ד` בשמחה ובטוב לבב…``