יום ה', יז’ בסיון תשע”ט
    לאתר הבית  |  דף הבית  |  הרשמה לרשימת תפוצה  |  יצירת קשר  |  אודות  |  לבלוג  |  לוידיאו יד שרה  |  לפייסבוק  |  English  |  תרום עכשיו  
 
באלבום הצילומים הנעים למעלה מימין: בית פתוח המעניק שרות באהבה
צילומים 1-2. מיכל ווינט, אגף יחסי ציבור ביד שרה, היתה שם מאחורי דוכן של מים צוננים לרווית העולים להר הרצל ביום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות איבה (צילם: המתנדב יהושע ווייס) * 3. עם ההליכון שקיבלה ביד שרה יכולה ג'קלין לידר לנוע אל מרכזי קניות בבירה * 4. "כל בעיה שיש – באים אלי ואני עושה להם רגליים לכיסא" – חנניה אוחנה, מתנדב, בית המלאכה בבית יד שרה * 5. מבקשי סיוע מכל מגזרי האוכלוסייה בירושלים ברחבת ההשאלה
קרא עוד...
תגובות: 0   צפיות: 22
 
לפני החזרה לדרום אמריקה
הן לא וויתרו על ביקור במרכז המבקרים המרגש בבית יד שרה בירושלים – מרכז חוויית הנתינה – כשיאו של מסע בת מצווה בבירת ישראל. צוות המרכז: "שמחנו לארח כאן את קבוצת אימהות עם מהות שיודעות שאם באים להכיר את ישראל – לא מחמיצים ביקור במקום המציג את הפנים היפות של החברה הישראלית. נסיעה טובה – ושובו אלינו" * למוסף המיוחד בחדשות השבוע ביד שרה המוקדש למרכז המבקרים – כאן
קרא עוד...
תגובות: 0   צפיות: 2
 
 
"לשתף בהחלטות - להקשיב ולהבין את חשש הנעזר מאיבוד שליטה" * כך לומדים לתת יותר תוך ראיית האדם תחילה
על זיקנה וכלי ריפוי ושיקום: בסידרת מפגשי העמקת ידע של צוותי מרכזי התצוגה והייעוץ נבחנו סוגיות שונות של שרות לקהילה * דבורה רויטמן מנהלת מרכזי התצוגה והייעוץ ביד שרה– סיכום של מפגש שהתקיים לאחרונה בתל אביב
קרא עוד...
תגובות: 0   צפיות: 1
 
 
 
דרושים מתנדבים ברחבי הארץ * הרשימה המעודכנת - הצטרפו אלינו לשנת נתינה
קשת השירותים של יד שרה לרווחת הציבור הולכת ומתרחבת - ואנו זקוקים לידיים טובות נוספות בהתנדבות * ראו כאן את רשימת הדרושים המעודכנת * בצילום: יד מסייעת של מתנדבים מושטת לכל אדם - בכל גיל - ברחבת ההשאלה בבית יד שרה * חייגו 6444*
תגובות: 0   צפיות: 836
יעקב סורני שואב מן המקורות

מעשה באריה שבא לטרוף שועל. אמר לאריה: "הרי כולי רק עור ועצמות ואין בי כמעט בשר. אי-לכך, אם תטרוף אותי בודאי לא תשבע. בוא ואראה לך אדם שמן, אשר באוכלך אותו תשבע ותותיר". הלך והביאו אל המקום שבו יש אדם, ולפניו היה בור מכוסה רעוע. אמר האריה לשועל: "ירא אני מתפילתו שלא יכשיל אותי בהתנפלי עליו". אמר לו השועל: "אל דאגה, תפילתו לא תזיק לך ואף לא לבנך. אולי תזיק לבן בנך, אבל עוד חזון למועד. בינתיים תאכל ותשבור את רעבונך". נתפתה האריה, ובעודו רץ להתנפל על האיש, דרך על מכסה הבור ונפל לתוכו. בא השועל, והציץ עליו משפת הבור. אמר לו האריה: "מה עשית לי? הרי הבטחת לי שאין הפורענות באה אלא על בן בני?". אמר לו השועל: "כפי הנראה רובץ עליך עוון אבי אביך, ובגינו נתפסת". השיב לו האריה בתמיהה: "אבות אכלו בוסר, ושיני בנים תקהינה?! מדוע עלי לסבול את עוון אבותי?!". אמר לו השועל: "מדוע לא חשבת מתחילה על בן בנך?!" סיפור זה מובא בספר "שו"ת לרב האי גאון", המסיים שם ואומר: "כמה מוסר יש במשל הזה!". אכן למדנו כאן על כוחה של נגיעה. כל זמן שהאריה היה רעב, לא היה איכפת לו חוסר היושר וההגינות במה שנכדיו ייענשו בגללו. הנגיעה שלו היתה ההשתוקקות לטרוף את האדם, וממילא נסתתמו כל מעיינות חוכמתו והוא לא ראה כאן חוסר צדק ויושר. אבל אחרי שסרה נגיעתו, אז ראה את חוסר ההגינות שבדבר. הגרא"א דסלר זצ"ל מביא סיפור זה בספרו "מכתב אליהו", ואומר שדברים אלה שופכים אור על התנהגותו של קורח, שכן יש לתמוה: כיצד יתכן שקורח שפיקח היה ומגדולי הדור, ועמו מאתיים וחמישים ראשי סנהדראות של דור מקבלי התורה, טעו עד שכפרו מן השמים ובנבואת משה רבנו? ועוד טעו בדבר כה פשוט במה שאמרו: "המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש", ובמדרש מצאנו שכולם טעו בזה. הרי ראו בעיניהם את צרות שיעבוד מצרים, ובמדבר לא חסר להם דבר, ואחרי כל זה מכנים את מצרים: "ארץ זבת חלב ודבש?!". אלא שזהו כוחה של נגיעה. הגר"א קוטלר זצ"ל מוכיח שמצד אחד היו להם שאיפות נעלות, והשתוקקות מאוד להתקרב לעבודת ה'. אך כיון שנשתרבבה כאן קנאת קורח בנשיאותו של אליצפן בן עוזיאל, באו לכלל טעות. מקור הקנאה היה מפני שלקהת היו ארבעה בנים: עמרם, יצהר, חברון ועוזיאל. עמרם היה הבכור ושני בניו, משה ואהרן, זכו במשרות נכבדות. הנשיאות נמסרה לאליצפן בנו של עוזיאל, אשר היה צעיר בניו של קהת. בא קורח וטען: מדוע דילגו עלי? הרי אביו היה הבן השני של קהת? – מכאן נלמד, עד היכן מגיע כוחה של נגיעה. שאפילו אם קלה היא, בכוחה לעוור עיני חכמים, שנאמר: "כי השוחד יעוור עיני חכמים" (דברים טז). אפילו אנשים בעלי השגות גדולות של השתוקקות לקדושה, נכשלו בגלל הנגיעה. ואם בארזים נפלה השלהבת, מה נאמר אנו אזובי הקיר? הרי כל אדם הינו שופט ודיין. עליו לשפוט את מעשיו ולדון אותם לפני העשייה ובשעת מעשה, לראות הטובים הם אם לאו. כמו כן נזקק כל אחד מאיתנו לשפוט את קרוביו וידידיו, ולדון אותם לכף זכות, כמו שנאמר: "בצדק תשפוט עמיתך". הנגיעה האישית הינה שוחד ממדרגה ראשונה. ומה מאוד עלינו להשתדל להוציא לאור דין אמת, ולשפוט את עצמנו ואת חברינו משפט נכון וצודק. מכאן אנו למדים גם לגבינו, כי לעיתים קרובות עלינו להיזהר מאוד בעת שאנו שופטים את מעשינו או את מעשי חבירנו, ולבדוק היטב אם שפיטתנו נקיה מנגיעות. אנו נוטים להצדיק מעשים שלנו גם בשעה שהם אינם צודקים, בגלל ה"נגיעה" שלנו בהיותנו קרובים לעצמנו. באותה מידה אנו ממהרים לדון את חבירנו לכף חובה, כדי לא להראות אותם צדיקים יותר מאיתנו בגלל אותה "נגיעה". חובתנו היא להתעלות מעל עצמנו, ולהשתדל עד כמה שאפשר לראות את הדברים בצורה מאוזנת. מן הראוי הוא שהאדם יחשוב את עצמו תמיד, בנטיה להצדיק את עצמו ולהרשיע את חברו. רק אז הוא יתעורר לחזור ולבדוק את עצמו אם הוא הולך בדרך הישרה. לצורך זה, חשוב לנו מאוד קיום דברי המשנה: "עשה לך רב". מכיון שמסירת הדברים לשפיטת בני אדם גדולים מאיתנו בתורה ובשנים, מהווה ערובה לשפיטה נכונה. גדולי ישראל מצטיינים במעלה זו, ומי שזוכה לעמוד במחיצתם רואה בעליל כיצד הכרעותיהם והוראותיהם לכלל ולפרט משוללים נגיעות אישיות, ויוצא מתחת ידם משפט צדק עם מסקנות אמיתיות ונקיות. בנוסף, חשוב גם לקבל את הכרעתם והדרכתם הבאים ממקור היושר, ולא כדרכם של תלמידים הממהרים לחרוץ משפט, ולעיתים מכוח ה"נגיעה" שלהם, הם מאשימים את רבותיהם בחוסר איזון ובנטיה לא צודקת לרעתם. מה קורה בפרשת השבוע קורח, בן דודו של משה קורא תיגר על מנהיגותו של משה רבינו ויחד עם דתן, אבירם, און בן פלת ומאתיים וחמישים דיינים מכובדים הוא טוען על משה ועל אהרון: "כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה'! מדוע אתם, משה ואהרון, לקחתם לעצמכם את שרביט המלוכה והכהונה הגדולה?" משה שומע את הטענות ונופל על פניו ביודעו שהפעם יקשה עליו לסנגר על מעשיהם של בני-ישראל. "מחר בבוקר" אומר משה לקורח ולעדתו, "תראו כי לא ביוזמתנו קיבלנו את עול ההנהגה. הייתה זו הוראה מפורשת של האלוקים. "קחו לכם מחתות בהם תתנו קטורת, כפי שעושים הכוהנים" המשיך משה, "והיו מוכנים לפני ה' מחר. והאיש אשר יבחר ה' הוא יהיה הקדוש" סיים את דבריו. לעיני כל השבטים הוא מנסה לשכנע את קורח לחזור בו ממרדו. "הלא גם לכם העניק האלוקים תפקיד מיוחד, לעבוד במשכן העדות. מדוע אתם לא מסתפקים בכך ומבקשים להיות גם כוהנים?" הוא גם מנסה לקרוא לדתן ואבירם כדי לשוחח עמם אך הם מסרבים להופיע בפניו בקריאות מרדניות. "לא נעלה!" הם קוראים. "הלא משה רבינו הבטיח להביא אותנו לארץ זבת חלב ודבש ולא קיים. גם אם תנקר את עינינו לא נופיע בפניך!" בלילה... ובבוקר בבוקרו של יום הקהיל קורח את כל כל בני-ישראל אל אוהל מועד כאשר עמוד הענן של השכינה הופיע לעיני כל. "הבדלו מתוך העדה הזאת" אמר האלוקים למשה ואהרון, "ואכלה אותם ברגע אחד!". אך משה ואהרון נופלים על פניהם ומבקשים מבורא העולם לא להעניש את כל בני-ישראל בשל חטא של אדם אחד, קורח. לאחר שבני-ישראל מתרחקים מאוהלי קורח ועדתו על פי צו האלוקים מכריז משה: "בזאת תדעון כי ה' שלחני לעשות את כל המעשים האלה. אם קורח ועדתו ימותו מיתה טבעית תדעו כי ה' לא שלח אותי. אך אם ה' יברא בריאה חדשה והאדמה תפצה את פיה ותבלע אותם ואת כל אשר להם, אז תדעו כי הם ניאצו את שם ה'." כדברי משה, האדמה פצתה את פיה ובלעה את קורח, עדתו ואת משפחתם ורכושם. בני-ישראל ברחו בבהלה מזירת האירוע, ואש שרפה את 250 הדיינים שעמדו ובידיהם מחתות הקטורת. המחתות בהם הם השתמשו הוקדשו לאלוקים ולפיכך אלעזר בן אהרון הכוהן אוסף את המחתות מן השריפה ומשתמשים בהם כציפוי למזבח. ציפוי זה יהווה תזכורת תמידית לבני-ישראל שרק הכוהנים יכולים להקטיר את הקטורת. שוב מתלוננים בני-ישראל למרבה הפלא בני-ישראל עדיין לא למדו את הלקח והם שוב מתלוננים על משה ועל אהרון, והפעם "אתם גרמתם לעם ה' למות!" האלוקים מתגלה למשה ולאהרון ואומר להם "צאו מן העדה הזאת ואכלה אותם כרגע!". משה מבין כי יצא הקצף מלפני ה' וכי מגיפה מכה בבני ישראל והוא פוקד על אהרון אחיו לתת קטורת במחתה ולרוץ בתוך הקהל. ריצתו של אהרון עם מחתת הקטורת אכן עוצרת את המגיפה. בסך הכול מתו במגיפה 24,000 איש. המטה הפורח כדי להסיר את תלונות בני-ישראל על הכהונה, מצווה האלוקים כי נשיא מכל שבט יכניס מטה – מקל – אל המשכן, והמטה אשר יבחר בו האלוקים יפרח. בני-ישראל עושים זאת ובבוקר הם מגלים שמטהו של אהרון פרח, הוציא ציץ ושקדים. מטה אהרון נשאר בתוך המשכן למשמרת ולזכרון לבני-ישראל. דיני הכוהנים בורא העולם מטיל על הכוהנים את המשימה לשמור על המשכן ולוודא שבני-ישראל לא ייכנסו למקומות הקדושים. כמו-כן הכוהנים יקבלו מתנות כהונה, חלקים מיוחדים אותם יתנו להם בני ישראל, כדלהלן: · חלק מן הקורבנות ומן המנחות שיקריבו בני ישראל; · 'תרומה', חלק מן היבול; · 'ביכורים', הפירות הראשונים של היבול; · דמי 'פדיון הבן' (בסכום של חמשת שקלים); · דמי פדיון בכור בהמה טמאה (גם הוא בסכום של חמשת שקלים); · בכור הבהמה הטהורה יוקרב על המזבח, והכוהנים יקבלו את בשרו. הלויים גם הלויים יקבלו חלק מן היבול וגם עליהם יהיה להפריש חלק ולהעניק אותו לכוהנים.