יום ד', טז’ בסיון תשע”ט
    לאתר הבית  |  דף הבית  |  הרשמה לרשימת תפוצה  |  יצירת קשר  |  אודות  |  לבלוג  |  לוידיאו יד שרה  |  לפייסבוק  |  English  |  תרום עכשיו  
 
באלבום הצילומים הנעים למעלה מימין: בית פתוח המעניק שרות באהבה
צילומים 1-2. מיכל ווינט, אגף יחסי ציבור ביד שרה, היתה שם מאחורי דוכן של מים צוננים לרווית העולים להר הרצל ביום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות איבה (צילם: המתנדב יהושע ווייס) * 3. עם ההליכון שקיבלה ביד שרה יכולה ג'קלין לידר לנוע אל מרכזי קניות בבירה * 4. "כל בעיה שיש – באים אלי ואני עושה להם רגליים לכיסא" – חנניה אוחנה, מתנדב, בית המלאכה בבית יד שרה * 5. מבקשי סיוע מכל מגזרי האוכלוסייה בירושלים ברחבת ההשאלה
קרא עוד...
תגובות: 0   צפיות: 22
 
לפני החזרה לדרום אמריקה
הן לא וויתרו על ביקור במרכז המבקרים המרגש בבית יד שרה בירושלים – מרכז חוויית הנתינה – כשיאו של מסע בת מצווה בבירת ישראל. צוות המרכז: "שמחנו לארח כאן את קבוצת אימהות עם מהות שיודעות שאם באים להכיר את ישראל – לא מחמיצים ביקור במקום המציג את הפנים היפות של החברה הישראלית. נסיעה טובה – ושובו אלינו" * למוסף המיוחד בחדשות השבוע ביד שרה המוקדש למרכז המבקרים – כאן
קרא עוד...
תגובות: 0   צפיות: 2
 
 
"לשתף בהחלטות - להקשיב ולהבין את חשש הנעזר מאיבוד שליטה" * כך לומדים לתת יותר תוך ראיית האדם תחילה
על זיקנה וכלי ריפוי ושיקום: בסידרת מפגשי העמקת ידע של צוותי מרכזי התצוגה והייעוץ נבחנו סוגיות שונות של שרות לקהילה * דבורה רויטמן מנהלת מרכזי התצוגה והייעוץ ביד שרה– סיכום של מפגש שהתקיים לאחרונה בתל אביב
קרא עוד...
תגובות: 0   צפיות: 1
 
 
 
דרושים מתנדבים ברחבי הארץ * הרשימה המעודכנת - הצטרפו אלינו לשנת נתינה
קשת השירותים של יד שרה לרווחת הציבור הולכת ומתרחבת - ואנו זקוקים לידיים טובות נוספות בהתנדבות * ראו כאן את רשימת הדרושים המעודכנת * בצילום: יד מסייעת של מתנדבים מושטת לכל אדם - בכל גיל - ברחבת ההשאלה בבית יד שרה * חייגו 6444*
תגובות: 0   צפיות: 836
כשעמדו ישראל על הים ומצרים רודפים אחריהם, חז"ל לימדו שנחלקו ישראל לארבע כתות * יעקב סורני מביא מן המקורות את סיפורן וסיפורו של מהפך ברגע של ייאוש

כשעמדו ישראל על הים ומצרים רודפים אחריהם, חז"ל לימדו שנחלקו ישראל לארבע כתות: * היו שביקשו להתאבד. לקפוץ אל הים, מתוך מחשבה, שעדיפה מיתה כזו ממיתה קשה יותר, מיד המצרים. * היו שביקשו להיכנע למצרים, לשוב על עקבותיהם, בתקווה שיחוסו עליהם המצרים, וייאותו לקבלם שוב כעבדים, מבלי להעניש אותם. * היו שביקשו לערוך מלחמה נגד המצרים. חשבה אותה כת: אף שאין סיכוי רב לנצח במלחמה נגד המצרים, אנו נעשה את ההשתדלות מצדנו, ואולי, בסיעתא דשמיא, נוכל למצרים.. * והייתה כת, שהכירה בנחיתותו הצבאית של עם ישראל לעומת הצבא המצרי, והעדיפה להתפלל לישועת ה'. מצב איום ונורא, הים מצד אחד, מצרים מצד שני, אימת מוות ממשית מוחשית עטפה את כל ישראל. הפעם הכל אבוד אין תקווה. הפחד מציף את כל האברים. זעקת ייאוש איומה פורצת מפיהם. הם כבר אמרו וידוי בלבם, כבר נפרדו מכל היקר להם, גם הנאמנים הגדולים למצרים אבדו את נאמונתם לנוכח המוות הקרב והכופרים המסתפקים נעלמה כפירתם, וזעקה פורצת אל ד'. ואז מהייאוש הגמור, מתחושת המוות הבטוח הקרב ובא. אף-על-פי שכולם ראו את הניסים ואת עשר המכות שהכה ד' את מצרים, בכל זאת היו כאלה שעדיין לא סרה מהם ההשפעה של מצרים. הם התרגלו משחר נעוריהם לחשוב כמו המצרים, ובעיקר הם אימצו את השקפת המצרים על היהודים. המצרים ראו בעם ישראל עם זר, ישראל לא מתבוללים במצרים אלא מתבדלים. אי-אפשר לתת בהם אמון, אסור לתת להם להתחזק, כי הם מהווים סכנה למצרים. היו יהודים שהזדהו עם המצרים ולפחות הבינו אותם. כאשר הקב"ה שלח את משה להוציא את ישראל ממצרים, אותם יהודים התמלאו דאגה, וכל מכה שהכה הקב"ה את מצרים, גרמה להם להיות יותר מודאגים מתגובת מצרים. כי הנה העם הזה גורם להריסת מצרים. נפגעים במכות אנשים חפים מפשע, מדוע כל המצרים צריכים לסבול אם מעטים חטאו כלפי ישראל ושיעבדו אותם יותר מדי. ובמה אשמות הנשים והקטנים? היהודים האלה חשבו שכל המכות הללו יביאו רק רעה לישראל. כאשר ישראל יצאו ממצרים נאלצו גם אותם יהודים לצאת איתם, אבל לבם היה מלא דאגה שהמצרים עוד ינקמו על כל מה שעוללו להם. כל הדרך הזו של היציאה ממצרים לא הייתה נראית להם, זו דרך לא מוסרית. היכן מידת הרחמים על מצרים, מה הכוחניות הזו? למה האכזריות הזו על המצרים? כל מה שניסו להסביר להם, שהמכות צודקות, לא עזר ולא שכנע אותם. הם נשארו בשלהם. הם ראו בדרך ההתבודדות של ישראל דרך לא נכונה ומסוכנת. ומה עשה הקב"ה? הוא הפך את לב פרעה ופרעה רדף אחרי ישראל וישראל נקלעו למצב איום ונורא, הים מצד אחד, מצרים מצד שני, אימת מוות ממשית מוחשית עטפה את כל ישראל. הפעם הכל אבוד אין תקווה. הפחד מציף את כל האברים. זעקת ייאוש איומה פורצת מפיהם. הם כבר אמרו וידוי בלבם, כבר נפרדו מכל היקר להם, גם הנאמנים הגדולים למצרים אבדו את נאמונתם לנוכח המוות הקרב והכופרים המסתפקים נעלמה כפירתם, וזעקה פורצת אל ד'. ואז מהייאוש הגמור, מתחושת המוות הבטוח הקרב ובא. פתאום בבת-אחת הכל נהפך וישראל ניצולים ונושעים ישועה גמורה נפלאה מוחלטת. אין אויב שזה עתה סיכן אותם בסכנת מוות. האויב מת. טבע בים. וישראל נצלו. וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים. פתאום בבת-אחת הכל נהפך וישראל ניצולים ונושעים ישועה גמורה נפלאה מוחלטת. אין אויב שזה עתה סיכן אותם בסכנת מוות. האויב מת. טבע בים. וישראל נצלו. וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים. חילופי המצבים האלו שבאו בבת-אחת, מייאוש גמור להצלה נפלאה עקרו באחת את כל העיוותים הנפשיים, את כל הבלבולים השכליים, את כל ההשקפות הנוכריות, והעלו את ישראל למדרגה חדשה של אמונה, ויאמינו בד' ובמשה עבדו. ומתוך כך פרצה מפיהם שירת אז ישיר משה וגו'. באחד בתשרי, אחרי הקיץ, הארץ יבשה - הארץ מכונסת בתוך עצמה. באחד בניסן, לעומת זאת, מתחדשים הכוחות הטבעיים, האביב הגיע, והמציאות כולה מתחדשת ומלבלבת, הן בעולם הצומח והן בעולם החי. ניסן הוא גם זמן לידתו של עם ישראל. חג האילנות, שחל באמצעה של תקופת טבת, מבטא את תחילת ההתעוררות של כוחות הצמיחה, לקראת ניסן. ט"ו בשבט מבטא את טרום תחילתה של היציאה אל הפועל, המגיעה לשיאה בניסן. הקב"ה ברא את העולם בתשרי, לדעת ר' אליעזר, אולם רק בחודש ניסן יוצאים כל הכוחות הגנוזים בעולם, כוחות האדמה וכוחות הרוח, הכוחות הטבעיים והכוחות שלמעלה מן הטבע, אל הפועל. לפיכך אחד בתשרי נקבע כראש השנה לנטיעה, שעדיין רחוקה מליתן את פירותיה, וט"ו בשבט, היום שמסמל את תחילת ההתעוררות של כוחות האדמה שבארץ ישראל להוציא את פירותיה הקדושים - נקבע כראש השנה לאילנות. פריחת ההרים מבשרת גאולה- אמר רבי אבא: אין לך קץ (סימן גאולה מגולה (וברור) מזה שנאמר: "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא" (יחזקאל ל"ו) רש"י: שתתן ארץ ישראל פריה בעין יפה, אז יקרב הקץ, ואין לך קץ מגולה מזה.(סנהדרין צ"ח, א') מה קורה בפרשת השבוע פרשת בשלח: קריעת ים סוף ביציאה ממצרים עומדות בפני היהודים שתי אפשרויות: מסע דרך ארץ פלשתים הקרובה יותר, ומסע דרך המדבר. מחשש כי מלחמות עתידיות עלולות לגרום לעם לרצות לשוב מצרימה, אלוקים מוביל אותם דרך המדבר כך שאפשרות החזרה למצרים תהיה נגישה פחות. את ארונו של יוסף, שהשביע את אחיו לפני פטירתו "כאשר יפקוד אתכם האלוקים, תעלו את עצמותי ממצרים", נוטל משה יחד עמם. ביום השלישי ליציאתם מורה האלוקים לבני-ישראל להטעות את המצריים ולצעוד לכיוון מצרים. מעשה זה יגרום לפרעה לחשוב כי בני-ישראל טועים במדבר, הוא ירדוף אחריהם כדי להשיבם למצרים ואז יתנקם האלוקים בפרעה ובכל חילו. כאשר פרעה מבין כי בני-ישראל ברחו ממצרים והם לא מתכננים לשוב ליבו נהפך והוא ועבדיו אומרים לעצמם: "מה זאת עשינו? כיצד איפשרנו לבני-ישראל לצאת ממצרים"? הם רודפים אחרי בני-ישראל, ומוצאים אותם כשהם חונים על פני הים. בני-ישראל חוששים מהמפגש הצפוי היהודים המבחינים שפרעה רודף אחריהם יראים מהמפגש הצפוי. הם צועקים אל בורא העולם ומתלוננים למשה: מדוע הוצאת אותנו ממצרים? האם אין קברים במצרים, ולפיכך ביקשת להפוך את המדבר למקום קבורתנו לאחר שנמות במערכה עם פרעה? עדיפה עלינו עבדות במצרים ממוות במדבר. אל תיראו! מרגיע אותם משה. התיצבו וראו את ישועת ה'. לא עליכם יהיה להילחם במצרים, כי האלוקים ילחם עבורכם. האלוקים מורה למשה להרים את מטהו על הים והים יבקע, אזי בני-ישראל ילכו בתוך הים ביבשה. לילה דרמטי במשך כל הלילה עמדו מחנה ישראל ומחנה מצרים זה לצד זה כשרק עמוד ענן מפריד ביניהם. משה נוטה את ידו על המים, הים נקרע ובני-ישראל עוברים בתוך הים ביבשה. המצרים ממהרים לרדוף אחריהם ולהיכנס אל הים; האלוקים מטיל מהומה במחנה מצרים, כשהוא מוריד עמוד אש השורף את אופני העגלות. המצרים מבינים כי האלוקים נלחם בהם ומבקשים לשוב על עקבותיהם, אך אז מורה האלוקים למשה לשוב ולנטות את ידו על הים והמים שבים ומכסים את כל חיל מצרים עד האחרון שבהם. בני ישראל הצופים בנס המתרחש מול עיניהם מתמלאים ביראת אלוקים ובאמונה בו ובמשה עבד ה'. שירת הים משה ובני-ישראל שרים את מה שלאחר-מכן מקבל את הכינוי "שירת הים". השירה כוללת הודאה לאלוקים על הניסים שחולל מול עיניהם, היא מזכירה את הפחד והאימה הנופלים על כל האומות ששמע הנס מגיע לאזניהם, ומדברת על הארץ המובטחת ועל בית המקדש שיבנה בה. גם מרים הנביאה שרה יחד עם נשי ישראל שירה בתופים ובמחולות. המים המרים לאחר הליכה בת שלושה ימים במדבר במהלכה לא מצאו מים, מגיעים היהודים אל מרה שם הם מוצאים מים. אך השמחה מוקדמת מדאי: המים מרים ולא ניתנים לשתיה. העם מתלונן למשה, הוא צועק אל בורא העולם שמורה לו להשליך עץ מסויים אל המים. העץ ממתיק את המים המרים ואלוקים אומר לעם כי אם הם ישמעו בקולו הוא יסיר מהם כל מחלה. בתחנתם הבאה, אילים, מוצאים היהודים שתים עשרה מעיינות מים ושבעים תמרים. המן שוב מתלוננים היהודים למשה ולאהרן מדוע הוא הוציא אותם ממצרים. הפעם הם עושים זאת לאחר שהלחם שהוציאו ממצרים כצידה לדרך תם מכליהם. "אנו זוכרים את סיר הבשר עליו ישבנו במצרים" הם קובלים, "ואילו כעת אנו עומדים למות ברעב במדבר". משה משיב להם את דברי האלוקים: "שמעתי את תלונות בני ישראל. בערב תאכלו את בשר השליו ובבוקר אמטיר לכם לחם מן השמים". כאשר בני-ישראל מגלים את שכבת הלחם בבוקר הם שואלים זה את זה "מן הוא"? "מה זה"? כך מקבל הלחם את השם: 'מן'. האלוקים מצווה: יש ללקוט מן ה'מן' עומר (מידה מסויימת) לכל בן משפחה. אסור להותיר ממנו עד בוקר (כמה אנשים עוברים על הציווי והמן שהותירו מעלה תולעים); ביום שישי יש ללקוט מנה כפולה, שכן בשבת לא ירד 'מן' מהשמיים (גם כאן, קבוצת אנשים יוצאת ללקוט ביום השבת אך לא מוצאת מאום בשדה). בהזדמנות זו מצווה אותם האלוקים על שמירת השבת. כדי לזכור את הנס בדורות הבאים, מניח אהרן בפקודת האלוקים מן בצנצנת. בסך הכול אכלו היהודים את המן במשך ארבעים שנה, עד שנכנסו לארץ ישראל. מים מן הסלע ברפידים שוב צמא העם למים, ובורא העולם מצווה את משה לקחת את מטהו ולהכות את הצור ממנו יצאו מים. משה עושה זאת, והמקום מקבל את השם 'מסה ומריבה', על שם שבני ישראל רבו וניסו את ה'. מלחמת עמלק בחנייתם ברפידים מגיע העם העמלקי ונלחם בישראל. משה מצווה את יהושע תלמידו לבחור לו אנשים ולצאת להילחם בעמלק. הוא עצמו יושב על ראש הגבעה יחד עם אהרון וחור, ומטה האלוקים בידו. בכל פעם שמשה מרים את ידו השמימה גוברים ישראל, ובכל פעם שהניח אותה גובר עמלק; ידיו של משה כבדות, והוא ישב על אבן כאשר אהרון וחור תומכים בידיו עד לשקיעת החמה, אז הוכרע עמלק. האלוקים אומר למשה לכתוב את סיפור מלחמת עמלק בספר, "כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים". משה בונה מזבח במקום כתודה על נס הניצחון. הוא מציין כי האלוקים נשבע בכסאו להילחם בעמלק לנצח.