יום ד', טז’ בסיון תשע”ט
    לאתר הבית  |  דף הבית  |  הרשמה לרשימת תפוצה  |  יצירת קשר  |  אודות  |  לבלוג  |  לוידיאו יד שרה  |  לפייסבוק  |  English  |  תרום עכשיו  
 
באלבום הצילומים הנעים למעלה מימין: בית פתוח המעניק שרות באהבה
צילומים 1-2. מיכל ווינט, אגף יחסי ציבור ביד שרה, היתה שם מאחורי דוכן של מים צוננים לרווית העולים להר הרצל ביום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות איבה (צילם: המתנדב יהושע ווייס) * 3. עם ההליכון שקיבלה ביד שרה יכולה ג'קלין לידר לנוע אל מרכזי קניות בבירה * 4. "כל בעיה שיש – באים אלי ואני עושה להם רגליים לכיסא" – חנניה אוחנה, מתנדב, בית המלאכה בבית יד שרה * 5. מבקשי סיוע מכל מגזרי האוכלוסייה בירושלים ברחבת ההשאלה
קרא עוד...
תגובות: 0   צפיות: 22
 
לפני החזרה לדרום אמריקה
הן לא וויתרו על ביקור במרכז המבקרים המרגש בבית יד שרה בירושלים – מרכז חוויית הנתינה – כשיאו של מסע בת מצווה בבירת ישראל. צוות המרכז: "שמחנו לארח כאן את קבוצת אימהות עם מהות שיודעות שאם באים להכיר את ישראל – לא מחמיצים ביקור במקום המציג את הפנים היפות של החברה הישראלית. נסיעה טובה – ושובו אלינו" * למוסף המיוחד בחדשות השבוע ביד שרה המוקדש למרכז המבקרים – כאן
קרא עוד...
תגובות: 0   צפיות: 2
 
 
"לשתף בהחלטות - להקשיב ולהבין את חשש הנעזר מאיבוד שליטה" * כך לומדים לתת יותר תוך ראיית האדם תחילה
על זיקנה וכלי ריפוי ושיקום: בסידרת מפגשי העמקת ידע של צוותי מרכזי התצוגה והייעוץ נבחנו סוגיות שונות של שרות לקהילה * דבורה רויטמן מנהלת מרכזי התצוגה והייעוץ ביד שרה– סיכום של מפגש שהתקיים לאחרונה בתל אביב
קרא עוד...
תגובות: 0   צפיות: 1
 
 
 
דרושים מתנדבים ברחבי הארץ * הרשימה המעודכנת - הצטרפו אלינו לשנת נתינה
קשת השירותים של יד שרה לרווחת הציבור הולכת ומתרחבת - ואנו זקוקים לידיים טובות נוספות בהתנדבות * ראו כאן את רשימת הדרושים המעודכנת * בצילום: יד מסייעת של מתנדבים מושטת לכל אדם - בכל גיל - ברחבת ההשאלה בבית יד שרה * חייגו 6444*
תגובות: 0   צפיות: 836
יעקב סורני מביא מן המקורות * השיעבוד במצרים כבור הברזל בו זוכך הזהב

ביציאת מצרים, התחברה כנסת ישראל אל הקדוש ברוך הוא, התחברה הרעיה אל הדוד. ישראל משולים לרעיה והקדוש ברוך הוא משול לדוד. ועל זה נאמרה מגילת שיר השירים - על הקשר בין ישראל לקדוש ברוך הוא. בתקופת שעבוד מצרים נותק הקשר בין ישראל לקדוש ברוך הוא. וכאשר בני זוג מרוחקים זה מזה, מתעוררים געגועים. בתחילה הגעגועים עזים, אך ככל שהזמן עובר מתרגלים למצב, ולאט לאט נשכחת האהבה והיא הולכת ושוקעת במעמקי הלב. אמנם מעת לעת מתעוררים הרגשות והלב נצבט. מפעם לפעם מתעוררים הזכרונות של העבר וצפים געגועים וצפיות לעתיד, אך עם חלוף הזמן השכחה גוברת. ואולי אפשר לומר שהשכחה גוברת כי אין כח לעמוד בצפיות הארוכות ובזכרונות המוחצים. אמנם השכחה היא חיצונית. כי לפני ולפנים קיימת אהבה נפלאה, אלא שהיא התכסתה בכסוים רבים וכבר אינה נראית כלפי חוץ. אבל אם יתרחש מפגש בין האוהבים, מיד תפרוץ האהבה בבת אחת, בכל העוצמה וביתר שאת. כי כל הצפיות וכל הגעגועים שהיו לא נמוגו, הם הצטברו בתוך חדרי הלב פנימה והעמיקו את הקשר, ועם הפגישה הם צפים ויוצאים בכל העוז. תהליך זה של העמקת הקשר, דוקא מתוך המרחק, מתמשך והולך עד לאותו רגע שבו לא מתעוררים געגועים בכלל. הרגע הזה הוא סיום תקופת התיקון וההעמקה ואז מגיע הזמן להתחברות מחודשת נפלאה. זה מה שהיה בליל היציאה ממצרים. הרעיה שבה אל הדוד, הדוד השיב את הרעיה אליו. מבחינה חיצונית ישראל הלכו והתרחקו וירדו עד למ"ט שערי טומאה, עד שמלאכי השרת אמרו: הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה. הגבול בין ישראל לבין מצרים מבחינה רוחנית גלויה לא היה ניכר. ההתרחקות הזו העמיקה את הקשר אבל זה היה לפני ולפנים. מבחוץ היתה כאילו אדישות, כאילו זרות, כאילו השתלבות בסביבה המצרית. התורה ממשילה את השעבוד במצרים לכור הברזל שבו מזככים את הזהב. בתחילה מוצאים את הזהב היותר נקי, היותר ברור, ואחר כך מוציאים את הזהב שנשאר דבוק בסיגים. וכך הולכים ומזככים אותו יותר ויותר וכאשר מגיעים לשלבים האחרונים של הזיכוך - הרוב הגדול, כמעט הכל, סיגים, ורק כלשהו נשאר זהב, והמעט הזה כלל לא ניכר בתוך הסיגים. זה היה השלב האחרון של השעבוד במצרים. ואמנם מבחינה שניה, עם ישראל הלך וגדל, כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ, והוא גדל ומתפתח עד שהגיע להיות לעם שלם שישים רבוא והוא בשל לצאת. ועל זה אמרה תורה "הנסה אלקים לקחת לו גוי מקרב גוי", ובארו במדרש: כעובר שהוא נתון בתוך מעיה של בהמה והרועה נותן ידו ושומטו. עובר הולך ומתפתח בתוך אמו עד שמגיע לשלמות ואז זמן הלידה. אין סתירה בין שני המשלים. הם משלימים אחד את השני. תהליכים שונים התרחשו בשעבוד מצרים. מצד אחד התרחקות וירידה, רוחנית חיצונית, ומצד שני גידול פיזי גשמי, ולפני ולפנים התעמקות פנימית של הגעגועים, של הדבקות ושל התיקון. בזוהר מבואר שליל פסח הוא זמן ההתחברות של ישראל והקדוש ברוך הוא, אוי לו למי שנמצא כאשר מזדוגין האריות. זה אמור על מי שאינו שייך ואינו רצוי וזה מה שקרה לאלו שהפריעו והם נענשו במכת בכורות, ומאידך אוי לו למי שצריך להמצא ולא נמצא. כלומר היתה כאן התחדשות של התחברות אבל במדרגה חדשה. לא עוד קשר פרטי, אישי, משפחתי, אלא קשר של עם. הרעיה נעשתה בוגרת וראויה לאהבה מחודשת במדרגה עליונה יותר. "ותבואי ותגדלי בעדי עדיים וגו'". ואמנם מבחינה מסוימת "ואת ערום ועריה", ירידה רוחנית, בלי זכויות, התרחקות זרות, פחד לעורר את האהבה, שלא להתאכזב. ובאופן פנימי לפני ולפנים הנפש מלאה בעוצמות רוחניות נפלאות שהתפתחו בכור היסורים ומוכנה להוציא אותם מן הכח אל הפועל. וצריך ליצור חבור בין הפנים הנפלא הכמוס ובין הגוף השלם הריקן, על ידי מצוות מעשיות, על ידי מילה ופסח. זהו הדם שעל הפתחים. הפתח הוא מקום החבור, הוא מאפשר את הכניסה, "פתחו לי פתח כחודו של מחט". וישראל מקיימים המצוה ושוברים המחיצות ונוצר החבור בין ישראל לאביהם שבשמים בכל הגדולה, גדולה פנימית היוצאת מתוך מעמקי הלב. צריך להבין שסדר התהליכים קשור זה בזה. כאשר אין רוחניות מבחינה חיצונית שוקעים בגשמיות ומפתחים אותה. ואז היא מתפתחת ואחר כך אפשר להשתמש בגדולה החיצונית למגמות רוחניות גדולות בהתאם לגודל הגשמיות שהוכנה. וכן כאשר הרוחניות אינה גלויה, היא מצטברת במעמקים וגודלת ושאיפת הגאולה נעשית מופשטת ועליונה, היא מנותקת מהמציאות ואינה פועלת על המעשים. ומצב הגאולה זה החבור בין הרוח הפנימית שהתגדלה מאד מאד והיא זקוקה לגוף גדול, ובין הגוף הגדול שזקוק לרוח הגדולה. והחבור הוא הגאולה. זה מה שקרה באותו הלילה, בליל השימורים. שמים וארץ התחברו, שמחה בעליונים ושמחה בתחתונים. ואחרית כראשית, אבל בסדר גדול יותר, כנאמר: "הנה ימים באים נאם ד' ולא יאמרו עוד חי ד' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים, כי אם חי ד' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם". פרשת וארא: שלח את עמי ויעבדוני! מה קורה בפרשת השבוע לאחר שמשה התלונן בפני האלוקים (בסוף פרשת שמות) "למה הרעותה לעם הזה, למה זה שלחתני"? מבטיח לו האלוקים כי הוא עומד להוציא את בני ישראל ממצרים. הוא אף מוכיח את משה: "אל האבות נגליתי רק בשם ש-ד-י, ואילו אליך אני נגלה במידת האמת שלי: הבטחתי להוציאם ממצרים ואכן אקיים זאת". הוא שב ומצווה את משה לגשת אל בני ישראל ולבשר להם כי הוא עומד להוציאם ממצרים, להפוך אותם לעם הנבחר ולהביא אותם אל הארץ המובטחת, ארץ ישראל. משה מקיים את ציווי האלוקים, אך בני ישראל לא שומעים אל דבריו מקוצר רוח ומעבודה קשה. בהזדמנות זו מפרטת פרשת השבוע את הבנים, הנכדים, הנינים ובני הנינים של לוי בן יעקב. עמרם, נכדו של לוי, היה אבי אהרן ומשה, אותם אלה העומדים להוציא את בני ישראל ממצרים. השליחות השניה לפרעה שוב בורא העולם מצווה את משה לגשת אל פרעה ולצוות עליו להוציא את בני ישראל ממצרים, ושוב שוטח משה את תמיהתו בפני האלוקים: "כיצד ישמע פרעה לדבריי בעוד אני מגמגם"? ואלוקים משיב לו: "קח עמך את אחיך אהרן והוא יהווה לך דובר". אלוקים ממשיך ומפרט את השתלשלות האירועים העתידים לבוא: פרעה יסרב להוציא את בני ישראל, אך לאחר אותות ומופתים ידעו מצרים כי אני ה' ובני ישראל יצאו מן הארץ בשפטים גדולים. אם פרעה יבקש מופת שיוכיח שהם נשלחו על-ידי האלוקים, יהיה על אהרן להשליך את מטהו על הארץ והוא יהפוך לנחש. כפי שתיאר האלוקים כך היה: משה ואהרן ניגשו לפרעה, מסרו לו את השליחות האלוקית והשליכו את המטה על הארץ והוא הפך לנחש; פרעה לא התרשם מכך וקרא לחרטומי (מכשפי) מצרים שבכשפיהם הפכו אף הם מטות לנחשים; אהרן הפך את הנחש למטה, והמטה בלע את מטות החרטומים. אך פרעה ממאן לשלח את העם. מכת דם על-פי ציווי האלוקים משה ניגש בבוקר אל פרעה על שפת היאור ומתרה בו לשלח את העם. לאחר שפרעה ממאן, אהרן מכה במטהו על היאור, כל מי מצרים – היאור, הנהרות והאגמים – הופכים לדם, והדגים ביאור מתים. חרטומי מצרים מחוללים מעשה דומה בכשפיהם, ופרעה ממאן להתפעל מהנס. מכת דם נמשכת שבוע, בשמונה המכות לאחר-מכן, היה מתרה משה בפרעה ובמצרים במשך שלושה שבועות על המכה העתידה לבוא והמכה עצמה היתה נמשכת שבוע. מכת צפרדע לאחר אזהרה נוספת מכה אהרן במטהו על היאור ורבבות צפרדעים שורצים ומכסים את כל הארץ מצרים. גם הפעם החרטומים מבצעים מעשה זה בכשפיהם, אך ליבו של פרעה מתחיל להתרכך: הוא קורא למשה ואהרן, מבקש מהם להתפלל לאלוקים על מצרים ומבטיח לאפשר לעם לצאת אל המדבר ולזבוח לבורא העולם. "מתי תרצה שמכת הצפרדע תסור ממצרים"? שואל אותו משה, ופרעה משיב: "מחר". משה מתפלל אל האלוקים והצפרדעים בכל רחבי ארץ מצרים מתים. הצפרדעים המתים מביאים עמם סירחון בכל ארץ מצרים, אך כעת כשרווח לו לפרעה הוא ממאן לקיים את הבטחתו ולשלח את עם ישראל ממצרים. מכת כינים אהרן מטה במכהו על עפר הארץ וכינים רוחשות בכל ארץ מצרים. מכת הכינים מתפשטת במצריים, בבהמות ובעפר הארץ. הפעם, למרות נסיונותיהם, החרטומים לא מצליחים לבצע מעשה דומה והם מודים כי "אצבע אלוקים היא". אך פרעה מקשה את ליבו ולמרות סבל בני עמו הוא מתעקש שלא לתת לעם לצאת. מכת ערוב האזהרה הבאה לפרעה היא כי אם הוא לא ישלח את בני-ישראל, אלוקים ישלח 'ערוב', חיות רעות, נחשים ועקרבים במצרים, בעוד בארץ גושן, בה מתגוררים בני-ישראל, לא תפגע המכה. כשהחיות והנחשים גובים קורבנות במצרים, קורא פרעה למשה ואהרן ומנסה להגיע לפשרה: הוא יאפשר לבני ישראל לזבוח לאלוקיהם, אך יהיה עליהם לעשות זאת במצרים. "לא נעשה כך" משיב משה, "כי הקורבנות שלנו לבורא העולם יהיו מורכבים מבהמות אליהם תושבי מצרים סוגדים; אנו נלך שלושה ימים במדבר ושם נזבח לאלוקים". ביאושו פרעה מסכים לדברי משה, "אל תוסיף להתל בנו ולא לשלח את העם" אומר לו משה, אך לשווא: רק סרה מכת הערוב מעל מצרים, ולב פרעה קשה כבראשונה. מכת דבר מחלת דבר פוקדת את הסוסים, החמורים, הגמלים, הבקר והצאן שבשדות אנשי מצרים, אך למקנה ישראל לא אירע דבר. פרעה שהוזהר מראש מברר ומגלה כי אכן במקנה ישראל לא מתה ולו בהמה אחת, אך הוא עדיין נותר בעקשנותו. מכת שחין משה ואהרן, על פי ציווי האלוקים, נושאים בכפיהם פיח ומשליכים אותו השמימה לעיני פרעה. הפיח הופך לשחין באדם ובבהמות הבית ששרדו את מכת הדבר, ואפילו חרטומי פרעה סובלים קשות מהשחין ולא מסוגלים לעמוד בפני משה. מכת ברד "שלח את עמי ויעבדוני"! מוסר משה לפרעה את הציווי האלוקי על שפת היאור בהשכמת הבוקר. "אם לא תעשה זאת, אמטיר מחר ברד כבד על הארץ. הכנס את מקנך אל הבית, כי האדם והבהמה אשר ישהו בשדות בעת הברד ימותו". בין תושבי מצרים היו יראי אלוקים שחששו מהאזהרה האלוקית והניסו את בהמותיהם אל הבית. הברד הכבד פסח עליהם, אך הרג את כל מי שהיה בשדה, האדם והבהמה והצמחים. "חטאתי הפעם" מצהיר פרעה לפני משה ואהרן, "אשלח אתכם ממצרים, רק התפללו לאלוקים כי הברד יחדל". "אעשה זאת" משיב לו משה, "אך אני יודע היטב כי עדיין אינך ירא מפני האלוקים". משה מתפלל לאלוקים, הברד פוסק, וכצפוי פרעה חוזר לסורו וממאן לשלח את העם.