יום ה', יז’ בסיון תשע”ט
    לאתר הבית  |  דף הבית  |  הרשמה לרשימת תפוצה  |  יצירת קשר  |  אודות  |  לבלוג  |  לוידיאו יד שרה  |  לפייסבוק  |  English  |  תרום עכשיו  
 
באלבום הצילומים הנעים למעלה מימין: בית פתוח המעניק שרות באהבה
צילומים 1-2. מיכל ווינט, אגף יחסי ציבור ביד שרה, היתה שם מאחורי דוכן של מים צוננים לרווית העולים להר הרצל ביום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות איבה (צילם: המתנדב יהושע ווייס) * 3. עם ההליכון שקיבלה ביד שרה יכולה ג'קלין לידר לנוע אל מרכזי קניות בבירה * 4. "כל בעיה שיש – באים אלי ואני עושה להם רגליים לכיסא" – חנניה אוחנה, מתנדב, בית המלאכה בבית יד שרה * 5. מבקשי סיוע מכל מגזרי האוכלוסייה בירושלים ברחבת ההשאלה
קרא עוד...
תגובות: 0   צפיות: 22
 
לפני החזרה לדרום אמריקה
הן לא וויתרו על ביקור במרכז המבקרים המרגש בבית יד שרה בירושלים – מרכז חוויית הנתינה – כשיאו של מסע בת מצווה בבירת ישראל. צוות המרכז: "שמחנו לארח כאן את קבוצת אימהות עם מהות שיודעות שאם באים להכיר את ישראל – לא מחמיצים ביקור במקום המציג את הפנים היפות של החברה הישראלית. נסיעה טובה – ושובו אלינו" * למוסף המיוחד בחדשות השבוע ביד שרה המוקדש למרכז המבקרים – כאן
קרא עוד...
תגובות: 0   צפיות: 2
 
 
"לשתף בהחלטות - להקשיב ולהבין את חשש הנעזר מאיבוד שליטה" * כך לומדים לתת יותר תוך ראיית האדם תחילה
על זיקנה וכלי ריפוי ושיקום: בסידרת מפגשי העמקת ידע של צוותי מרכזי התצוגה והייעוץ נבחנו סוגיות שונות של שרות לקהילה * דבורה רויטמן מנהלת מרכזי התצוגה והייעוץ ביד שרה– סיכום של מפגש שהתקיים לאחרונה בתל אביב
קרא עוד...
תגובות: 0   צפיות: 1
 
 
 
דרושים מתנדבים ברחבי הארץ * הרשימה המעודכנת - הצטרפו אלינו לשנת נתינה
קשת השירותים של יד שרה לרווחת הציבור הולכת ומתרחבת - ואנו זקוקים לידיים טובות נוספות בהתנדבות * ראו כאן את רשימת הדרושים המעודכנת * בצילום: יד מסייעת של מתנדבים מושטת לכל אדם - בכל גיל - ברחבת ההשאלה בבית יד שרה * חייגו 6444*
תגובות: 0   צפיות: 836
אין פירושה של “ברכה”, שאדם ישיג דבר שהוא מעבר ליכולת הטבעית שלו. הברכה האמיתית שאפשר לברך בה אדם, הוא שהאדם ימצה את עצמו - את כוחותיו הוא * יעקב סורני שואב מן המקורות

וישלח ישראל את ימינו וישת על ראש אפרים והוא הצעיר ואת שמאלו על ראש מנשה, שִֹכֵל את ידיו כי מנשה הבכור" (בראשית מח) בודאי מן הראוי שהאח הגדול הוא שיזכה לגדולה יותר מהקטן. אם כן, למה לא ברך יעקב אבינו את מנשה - הגדול, שעל אף מגבלותיו הטבעיות, יזכה להיות גדול יותר מאחיו הקטן - אפרים? ואם הוא במעמד רוחני פחות מאשר אפרים אז יזכה בזכות ברכתו של יעקב לעלות בקדושה ? ובכלל איך יעקב אבינו לא פחד שמנשה יפגע מהעניין ? לא כפי שרגיל אצלנו שהולכים אצל “איש צדיק” לבקש ממנו “ברכה”, וחושב כי האיש-הצדיק ודאי יש לו “קופסה” מלאה ברכות, ומבקש הוא ממנו שיתן אחת מהם. לא כן הוא הדבר - גם לברכות יש מהלך וסדר, רק זה המוכן והמותאם לזאת הברכה, רק אליו הברכה תגיע, אבל בשום אופן לא ישיגנה זה שאינו ראוי לה, ולא תחול על שאינו מותאם לה.” . ( המשגיח ממיר רבי ירוחם זצ”ל) שאין פירושה של “ברכה”, שאדם ישיג דבר שהוא מעבר ליכולת הטבעית שלו. הברכה האמיתית שאפשר לברך בה אדם, הוא שהאדם ימצה את עצמו - את כוחותיו הוא. אם מנשה היה מקבל את הברכה הלא ראויה לו , זה יכל להזיק לו יותר מאשר יועיל לו, לכן הוא ידע לקבל את הברכה האמיתית שהגיעה או שהתאימה לו. הכל תלוי ברצון וביגיעה מנהג ישראל לברך את הילדים בליל שבת קודש כשחוזרים מבית הכנסת, אך יש חילוק בין ברכת הבנים לבין ברכת הבנות: הבנות מתברכות על שמן של האמהות הקדושות "ישימך א-להים כשרה, רבקה, רחל, ולאה". לעומתן, אין הבנים מתברכים על שמם של האבות הקדושים, אלא "ישימך א-להים כאפרים וכמנשה". מהו החידוש, שבנים מתברכים כך, ולא בשמות אברהם, יצחק, ויעקב? התשובה הפשוטה היא שכך קבע יעקב אבינו ע"ה לדורות כשאמר "בך יברך ישראל" וגו'. אך מדוע הורה ישראל סבא ע"ה כך? בודאי יש לימוד חשוב בזה, כי כל תנועת אצבעו הקדושה של יעקב אבינו ע"ה היתה שקולה היטב, במחשבה תחילה, ולגמרי לשם שמים. עוד התורה הקדושה מצאה לנכון להדגיש שלוש פעמים שיעקב אבינו ע"ה הקדים את אפרים למנשה (בראשית מח: יד, יז, כ). מדוע? צריך לזכור שמנשה הוא הבכור, רמז לעדיפות מלידה, כי הבכור יורש פי-שניים בנחלת האב ונהנה מזכויות יתר נוספות. יש לזכור שמנשה בחר בקריירה מדינית בארמונו של יוסף אביו במצרים. לעומתו, אפרים למד תורה ועשה שימוש אצל יעקב אבינו ע"ה בארץ גושן, ומבחינה רוחנית עלה על אחיו מנשה הבכור, העדיף כאמור מלידה. בעזרת השם, באה התורה ללמד שנקודת הבחירה*, דהיינו נסיבות לידתו של אדם, כולל הכלים לעבודת השם העומדים לרשותו משחר ימיו, אינם חורצים את גורלו של אדם, וגם לא מהווים הגבלה או קביעת עובדה שרירותית אשר לא ניתנת לשינוי. על כל אחד ואחד לדעת שביכולתו לעלות גבוה מעל גבוה בתורה ובעבודה, והכל תלוי ברצונו וביגיעתו בלבד. ברוח זו, גער רבי נחמן מברסלב זי"ע בתלמידיו ובמקורביו כשאמר, "זהו החסרון שלכם, שנדמה לכם שעיקר גדולת והשגת הצדיקים הגבוהים הוא רק מצד הנשמה הגבוהה שיש להם כי באמת לא כן הדבר, רק כל אחד ואחד יכול לזכות לבוא למדרגתי להיות כמוני ממש כי העקר תלוי רק ביגיעות ועבודות באמת", ומוסיף רבי נתן זצ"ל, "וכן שמעתי גם כן כדברים האלה מפיו הקדוש כמה פעמים, שהעיקר תלוי רק ביגיעות ועבודות" (שיחות הר"ן, קס"ה). עדיפות מלידה, כגון מנת משכל גבוהה וייחוס חשוב, עשויה לסייע ליהודי ברוחניות, דהיינו בתורה ובתפילה, אך בשום פנים אינה מכריעה את גורלו. אמשול לך משל: שני אנשים, אחד הולך ברגל והשני בעל סוס ועגלה, קיבלו זימון לבקר את המלך בעוד שבוע ימים, ולשניהם מרחק שווה לנסיעתם, מאה קילומטרים. הולך הרגל נבון וחרוץ הוא, אינו מתמהמה אלא יוצא לדרך ומתקדם בקצב מזורז של ארבע וחצי קילומטרים לשעה. הוא אינו מבזבז רגע בדיבורים, טיולים, או דברים בטלים בדרך, ושומר מאוד על קצב ההתקדמות שקבע לעצמו. בסיומם של שני ימי הליכה בלבד, כאשר הלך כל יום קרוב לשתים-עשרה שעות, הולך הרגל החרוץ כבר נמצא בעיר הבירה. נותרו לו עוד חמישה ימים שלמים להתרענן ולהתכונן לפגישה עם המלך. לעומת הולך הרגל החרוץ, מה עושה בעל העגלה? חשבונו כך: הסוסים שלי חזקים מאוד, ומסוגלים בלי מאמץ לרוץ מרחק של מאה קילומטרים בשבע שעות לכל היותר, מבלי שאצליף בהם כלל. למה לי להתאמץ ולהגיע מוקדם לעיר הבירה, מה אעשה שם כל השבוע עד שאכנס אל המלך? בעל העגלה יוצא מביתו אפוא, ביום החמישי. רבות מחשבות בליבו העצל, אך עצת השם יתברך היא תקום, ונשבר גלגל אחד. לא נורא, חושב בעל העגלה, יש לי גלגל נוסף, אך חצי יום 'נשרף' בהחלפת הגלגל. בעל העגלה שוב יוצא לדרכו, אך כעבור שעה קלה אחד משני סוסיו נופל בבור ושובר רגל. לסוס אין תקנה, ובעל העגלה נוטש אותו לצידה של הדרך, אך עגלה עם סוס אחד כעת איטית יותר בהרבה. בעל העגלה נאלץ לבלות לילה באכסניא. באותו לילה, באו ליסטים וגנבו את הסוס ואת העגלה. עוד נשארות לבעל העגלה עשרים וארבע שעות בלבד להגיע אל ארמון המלך, אך מחצית המרחק עדיין לפניו. הוא אינו רגיל לא להליכה ולא ליגיעה, ואין ביכולתו לעבור רגלית את המרחק של חמישים הקילומטרים הנותרים ביממה בלבד. מה נורא עונשו ומה רבה בושתו כשמגיע באיחור אל המלך, ועוד עם הופעה מרופטת ומלוכלכת מטלטולי הדרך! איזה בזיון! ולהבדיל, איזו נחת רוח רווה המלך מהופעתו המצוחצחת של הולך הרגל הנבון, ומה רב טוב הצפון לו. הנמשל ברור. הולך הרגל לא קיבל משמים כלי נסיעה מהירים אך אין זה מרתיע אותו. המעט שיש לו, רגליו, מנוצלות עד תום ונושאות אותו בנאמנות אל יעדו בטרם הגיע מועד הפגישה. הולך הרגל זוכה ורואה את פני המלך. זהו הבחור או האברך שלא נולד עם ראש ברזל ושכל חריף. ייתכן וגם לא בא מבית של תורה, וגם אין לו הורים וסבים צדיקים מפורסמים שיכול להישען על זכויותיהם. אך אם הוא מבין שיש לו לסמוך רק על ברכת השם ועל יגיעת עצמו יומם ולילה, יצליח ויעלה מעלה מעלה. לעומת הולך הרגל, בעל העגלה קיבל כלים, שני סוסים חזקים ועגלה, המאפשרים לו על פי הטבע להגיע ממקום למקום במהירות. אילו היה מנצל את כליו העדיפים, אין ספק שהיה משיג את הולך הרגל. זהו הבן החריף והמיוחס, שחייו התחילו בנקודת בחירה עדיפה מ"הולך הרגל", הבן הפשוט יותר. בעל הכלים העדיפים אשר יתאמץ ויתייגע, יוכל להיות גדול הדור, אך אם יתעצל חס ושלום, ויסתמך על שכלו או על ייחוסו, ללא השתדלות הראויה בלימוד, סופו שלא יגיע לאף מקום. אין סיכוי שיראה את פני המלך מלכי המלכים הקב"ה. זהו מה שלומדים מאפרים, שהצלחה ברוחניות תלויה ביגיעה, ולא בייחוס או בעדיפות מלידה: בעל התשובה יוכל להתעלות כמו בן של ראש ישיבה, ותלמיד בינוני יוכל לעלות לראש השיעור על ידי התמדה עיקשת וכוח רצון. כך אפרים: חסר לו את העדיפות של הבכורה, אך הוא מכתת את רגליו מארמון אביו כדי ללכת אל ישראל סבא בארץ גושן, לשמש אותו ולקבל תורה מפיו. יגיעת אפרים מעלה אותו מעל למנשה אחיו, העדיף מלידה. בעזרת השם, זוהי הסיבה שמנהג ישראל לברך את הבנים בשם אפרים ומנשה, להזכיר לכל בן שעליו להקדיש את כל כוחו לתורה ולנצל את יכולתו עד תום מבלי להשגיח על שום מגבלה שבעולם, וגם לא להסתמך על ירושתו הרוחנית, כי קניין התורה אינו תלוי אלא ביגיעה וברצון. פרשת ויחי: יעקב מברך את בניו בטרם מותו, מברך יעקב את בניו ונכדיו; בטקס מפואר נקבר יעקב במערת המכפלה; יוסף מת אף הוא שנות חייו של יעקב: מאה ארבעים ושבע. מתוכם, הוא בילה את שבע-עשרה שנותיו האחרונות בארץ מצרים ליד יוסף בנו האבוד והאהוב. בטרם מותו, חושש יעקב שהמצרים עובדי האלילים יהפכו את קברו למקום פולחן, והוא משביע את יוסף שיעלה את ארונו לקבורה בארץ כנען. יוסף נשבע לעשות זאת. יעקב נופל למשכב, ויוסף ממהר לקחת את בניו מנשה ואפרים להתברך מפיו של יעקב. "אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי" אומר לו יעקב. לאחר שהוא מנשק ומחבק את נכדיו, מניח יעקב את ידו הימנית על אפרים הבן הצעיר, ואת ידו השמאלית על מנשה הבן הבכור. הוא מברך אותם, ובין היתר אומר: "המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים, ויקרא בהם שמי ושם אבותי, אברהם ויצחק, וידגו לרוב בקרב הארץ". יוסף, שחושש שאביו כבד הראיה התבלבל בין האחים, מנסה "לתקן" את הטעות ולהניח את ידו הימנית של אביו על מנשה הבכור. אך יעקב מבהיר לו כי הוא עשה זאת בכוונה תחילה. גם מנשה יגדל ויהיה לעם, אך אפרים הצעיר יגדל ממנו, הוא מסביר ליוסף. בטרם מותו קורא יעקב לבניו, מברך אותם, מוכיחם על מעשיהם ומציין את תכונות הנפש שלהם. דברי ברכה אלו עוד יתגלו כנבואה שחזתה היטב את העתיד. לראובן, בנו בכורו, מזכיר יעקב את חטאיו ואת מידת הכעס שלו; שמעון ולוי היו אלו שהרגו את תושבי שכם ב"מעשה דינה", ואף ביקשו להרוג את יוסף; יהודה נמשל לאריה וללביא, ומבניו יעמדו מלכים לישראל עד המלך המשיח; שבט זבולון ישכון לחוף הים ויעסוק במסחר; בני-בניו של יששכר יעסקו בתורה; מדן יעמוד השופט שמשון, שיושיע את העם היהודי; שבט גד יהיו חלוצים במלחמות ישראל; אשר יתברך בזיתים משובחים ובשמן; השטח שיקבל שבט נפתלי יתברך בפירות שימהרו להבשיל; ליוסף מעניק יעקב ברכות רבות, "בן פורת יוסף, בן פורת עלי עין", ומפרט את היסורים שהיו מנת חלקו; והבן הצעיר, בנימין, נמשל לזאב ומצאצאיו יקומו מנהיגים שיושיעו את ישראל בעת צרה. לאחר-מכן שב יעקב ומברך את כל בניו כאחד, מצווה אותם לקבור אותו במערת המכפלה – שם נקברו אבותיו, אמהותיו ואשתו לאה, אוסף רגליו אל המיטה ונאסף אל עמיו. יוסף בוכה ומנשק את אביו; לאחר שחונטים את גופתו של יעקב, מבקש יוסף מפרעה רשות לעלות לארץ כנען ולקבור את אביו. פרעה מעניק את הרשות המיוחלת. בטקס רב-רושם יוצאים האחים עם כל עבדי פרעה וזקני ארץ מצרים לקבור את יעקב. מלכי כנען והאומות הסמוכות אף הם מצטרפים לטקס הלויה ולאבל הכבד. כששבים אחי יוסף למצרים, הם חוששים שכעת, לאחר שאביהם נפטר, יחליט יוסף להתנקם בהם על כך שמכרו אותו לעבד. הם מתחננים לפני יוסף שימחל להם, והוא אומר "התחת אלוקים אני"? הוא מציין כי העובדה שנמכר היתה מאת האלוקים, על-מנת שיוכל לפרנס את אחיו בשנות הרעב הכבד. בטרם נפטר, מצווה יוסף לאחיו שכאשר יגאל אותם האלוקים והם יצאו ממצרים, יקחו עמם את עצמותיו. יוסף מת בן מאה ועשר שנים והוחבא בארון במצרים.