יום ד', טז’ בסיון תשע”ט
    לאתר הבית  |  דף הבית  |  הרשמה לרשימת תפוצה  |  יצירת קשר  |  אודות  |  לבלוג  |  לוידיאו יד שרה  |  לפייסבוק  |  English  |  תרום עכשיו  
 
באלבום הצילומים הנעים למעלה מימין: בית פתוח המעניק שרות באהבה
צילומים 1-2. מיכל ווינט, אגף יחסי ציבור ביד שרה, היתה שם מאחורי דוכן של מים צוננים לרווית העולים להר הרצל ביום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות איבה (צילם: המתנדב יהושע ווייס) * 3. עם ההליכון שקיבלה ביד שרה יכולה ג'קלין לידר לנוע אל מרכזי קניות בבירה * 4. "כל בעיה שיש – באים אלי ואני עושה להם רגליים לכיסא" – חנניה אוחנה, מתנדב, בית המלאכה בבית יד שרה * 5. מבקשי סיוע מכל מגזרי האוכלוסייה בירושלים ברחבת ההשאלה
קרא עוד...
תגובות: 0   צפיות: 22
 
לפני החזרה לדרום אמריקה
הן לא וויתרו על ביקור במרכז המבקרים המרגש בבית יד שרה בירושלים – מרכז חוויית הנתינה – כשיאו של מסע בת מצווה בבירת ישראל. צוות המרכז: "שמחנו לארח כאן את קבוצת אימהות עם מהות שיודעות שאם באים להכיר את ישראל – לא מחמיצים ביקור במקום המציג את הפנים היפות של החברה הישראלית. נסיעה טובה – ושובו אלינו" * למוסף המיוחד בחדשות השבוע ביד שרה המוקדש למרכז המבקרים – כאן
קרא עוד...
תגובות: 0   צפיות: 2
 
 
"לשתף בהחלטות - להקשיב ולהבין את חשש הנעזר מאיבוד שליטה" * כך לומדים לתת יותר תוך ראיית האדם תחילה
על זיקנה וכלי ריפוי ושיקום: בסידרת מפגשי העמקת ידע של צוותי מרכזי התצוגה והייעוץ נבחנו סוגיות שונות של שרות לקהילה * דבורה רויטמן מנהלת מרכזי התצוגה והייעוץ ביד שרה– סיכום של מפגש שהתקיים לאחרונה בתל אביב
קרא עוד...
תגובות: 0   צפיות: 1
 
 
 
דרושים מתנדבים ברחבי הארץ * הרשימה המעודכנת - הצטרפו אלינו לשנת נתינה
קשת השירותים של יד שרה לרווחת הציבור הולכת ומתרחבת - ואנו זקוקים לידיים טובות נוספות בהתנדבות * ראו כאן את רשימת הדרושים המעודכנת * בצילום: יד מסייעת של מתנדבים מושטת לכל אדם - בכל גיל - ברחבת ההשאלה בבית יד שרה * חייגו 6444*
תגובות: 0   צפיות: 836
יעקב סורני מביא מן המקורות - וגם ממסמכים מתעדי היסטוריה

כמו עשרה בטבת, שנקבע ליום הקדיש הכללי, לזכר קדושי השואה שיום פטירתם לא נודע, גם רבים מהתצלומים המפורסמים של השואה קשורים באנשים אלמונים. כזאת הייתה במשך למעלה מחמישים שנה התמונה המפורסמת של היהודי העטוף בטלית ומעוטר בתפילין, העומד יחף בין אחיו היהודים שזה עתה הוכו, וסביבו קלגסי אס-אס משועשעים. תמונה זו הייתה לסמל. יותר מחמישים שנה הופיעה תמונה זו בספרי שואה, באנציקלופדיות ובמוזיאונים, מבלי שלאיש יהיה מושג על זהות הדמות שבמרכזה. גם במוזיאון 'יד ושם', שבו מוצגת התמונה, צוין עד כה בתחתיתה כי ''שמו של המצולם אינו ידוע''. רק לאחרונה, כבדרך מקרה, נחשפה זהות האיש. זהו הרב משה הגרמן, מן העיירה הפולנית אולקוש. מי שגילה את הדבר והביאו לידיעת 'יד ושם' הוא אחיינו של הרב, משה ינובסקי (74), איש משטרה בגמלאות המתגורר בנס- ציונה. ינובסקי לא ידע כלל על דבר קיומה של התמונה. מעולם לא נדרש לביקור במוזיאון או לקריאה בספרות שואה. הוא חווה אותה על בשרו. Poland, Olkusz, כיכר השוק באולקוש, שוטרים גרמנים משפילים את רבי משה בן יצחק הגרמן (Moshe Hagerman) ב"יום רביעי העקוב מדם", ה- 31/07/1940 (כ"ה תמוז ת"ש). הרב הגרמן הוצא מהתפילה, כשעטוף בטלית ועטור תפילין, והוכרח לעמוד יחף לצד יהודים שזה עתה הוכו. יחידת המשטרה הגרמנית הגיעה ל-Olkuzs ב-31/07/1940, ריכזה את כל הגברים היהודים, מגיל 17 ומעלה, בכיכר העיר. שם אולצו היהודים לשכב על הארץ וכך נספרו ונרשמו ע"י השוטרים. בפעולה זו התעללו השוטרים באכזריות ביהודים, היכו בהם, דרכו עליהם, ורק לאחר שעות ארוכות שחררו אותם חבולים ופצועים. מר משה וייצמן, שהיה שכנו של הרב הגרמן, היה אחד האנשים ששכבו על הארץ. מר וייצמן מספר שהיה חם מאוד באותו יום, של האקציה. האקציה החלה בסביבות 5 לפנות בוקר, יום רביעי, כ"ה בתמוז ת"ש. הגברים מגיל 17 ומעלה הצטוו להתאסף בכיכר העיר ולשכב על הארץ כשידיהם משולבות על גבם. הם שוחררו רק בערב, בסביבות 19:00. בזמן ששכבו היהודים על הארץ, הגרמנים ירו באוויר כדי להפחיד, והיהודים חשבו שהם החלו לירות באנשים. מר וייצמן מספר שהרב משה הגרמן היה מלמד תינוקות. הרב הוצא מביתו באמצע התפילה, כשהוא עטור בתפילין ועטוף בטלית. הוכרח לעמוד יחף ליד היהודים ששכבו על הארץ. לאחר מכן הצטווה הרב לרוץ מסביב לכיכר העיר, בה שכבו היהודים. הרב משה הגרמן היה רבה השני של העיר, היה מלמד בתלמוד תורה, וכן עסק בין השאר בענייני כשרות. הוא, אשתו פרומה וילדיהם נשלחו לבלז'ץ ב- 1942, עם חיסול העיר. לאביו של הרב משה הגרמן קראו יצחק. עד נוסף שהיה שם, הוא דוד דרור (אז נקרא דוד בלאדי), בן העיר אולקוש, יליד 1923. מספר שכאשר הוצא הרב משה הגרמן מהתפילה, עם תפילין וטלית, שאלו אותו הגרמנים מה הדברים האלה שעליך? ענה להם- אני עושה את התפילה. אמרו לו: אלוהים איתנו, והצביעו על האבזם בחגורתם (על חגורות החיילים הגרמנים היה כתוב "אלוהים איתנו"). מר דרור שמע את הדברים בעצמו, גוף ראשון. ינובסקי נולד למשפחה מכובדת ועשירה בעיירה וולברום. כשהיה בן חמש-עשרה פרצה המלחמה, ומשפחתו התפצלה. אביו ברח ליערות, אימו ואחיו הצעיר הוסתרו בבונקר שהוכן מראש, והוא בחר להתייצב בכיכר העיר. הוא קיווה לשרוד בזכות היותו חרט. ואמנם, מכל משפחתו רק הוא נותר לפליטה. אימו ואחיו הוסגרו על-ידי שכן שהצטרף למשטרה הפולנית. אביו מת ימים אחדים לאחר תום המלחמה. סבו מצד אביו נרצח לנגד עיניו וכל יתר בני המשפחה, חוץ מבן-דוד אחד, הוכחדו.. קטע מצהיב לאימו של משה, אנה, היו שלוש אחיות ואח אחד, משה, ששימש רב העיירה אולקוש. למרות המרחק הקצר שבין אולקוש לוולברום, ינובסקי זוכר הזדמנויות בודדות שבהן נפגש עם דודו הרב. עניין התמונה התעורר לפני זמן-מה, בעת שבן-דודו המתגורר בשווייץ ביקר בישראל. בן- הדוד סייר במוזאון 'יד ושם' וראה שם את התמונה והכתובת שמתחתיה. התמונה הייתה מוכרת לו. כשחזר לביתו החל לנבור במסמכיו ומצא גזיר מצהיב של עיתון אשר ראה אור לאחר המלחמה ובו התמונה, לצד סיפור האירוע. י' טבת זהו מעבר קיצוני מאורות החנוכה לצער ועגמת נפש, לאירועי חודש טבת , ולצום י' טבת, יום הזיכרון הזה, שבו התחיל חורבן בית ראשון. אז התחיל המצור על ירושלים ,ההתחלה היא השורש של הכל , מאז חורבן בית ראשון לא התאוששנו. אמנם היה בית שני, אבל כבר לא היה בארץ חלק גדול מישראל גם השבטים שלא אבדו ולא נעלמו לא עלו כולם לארץ ישראל ,היו הבדלים גדולים בין שני המקדשים, הכל התחיל מעשרה בטבת. בלי בית מקדש עם ישראל הוא כמו גוף בלי נשמה. חסר לו השורש, העיקר חסרה לו נקודת החיבור אל המקור. יוסף בכה על צוארי בנימין, על שני בתי המקדש, בית המקדש נקרא "צואר". תפקידו של הצואר הוא לחבר בין הראש לגוף, זהו מרכז החיים וכן בית המקדש הוא הצואר, המחבר. יש בית מקדש של מעלה ויש בית מקדש למטה, יש חוליות בצואר - עליונה ותחתונה, ומשם זורמים החיים אל הגוף כולו, דרך בית המקדש זורמים הכוחות הרוחניים אל העולם כולו, בלי בית מקדש זה כמו מת שעושים לו הנשמה מלאכותית - הלב עובד, אבל המוח חסר. זה לא נקרא חיים. נשמרת מחזוריות הדם בגוף אך זה לא נחשב חיים. בנביאים זה מתואר באופן חריף יותר, כעצמות יבשות. הגר"א אומר שבדורות האחרונים העצמות גם נרקבו, כיון שהעצמות הם התלמידי חכמים. וכך אמר הגר"א שהיה בדור של דעה, של גדולי עולם, תלמידי חכמים עצומים, שאנחנו כתרבד (כף) עפר, שהכל התפורר ונשאר רק עפר ועל כך אנו מתפללים "התנערי מעפר קומי". המצב של עם ישראל בגלות מפורר , אבל יש בו עוד כוחות קיומיים, הוא יכול לחזור לחיים מלאים של גוף חי ובריא בכל המובנים. אנו נמצאים במצב של התלכדות העצמות, של התחלת החזרה לחיות. תרבד העפר הולך ומתרכז, מתגבש, ומתחילים להיווצר חלקים, ורידים, עצמות, בשר ועור. אנחנו בתהליך של תיקון אבל הדרך ארוכה מאוד, צריך לחזור לחיים עליונים שלמים, וזה יקרה כשיבנה בית המקדש. זוהי צרה עתיקה שאנו לא יכולים להתרגל אליה. איננו יכולים להתרגל למצב הזה של חיסרון הבית. וזה עניינו של היום הזה, לעורר בנו את הצער, את החפץ לבניין בית המקדש. אך לא רק התעוררות רגשית ורצון מופשט בלבד, אלא אנו צריכים לעשות חשבון נפש, מה יכול כל יחיד ויחיד לעשות כדי להביא לבניין הבית. ראשית כל לרצות ולהתפלל לכך, ונוסף על כך להיות ראוי לכך. כל אחד צריך לחשוב שהוא לא יעכב את הגאולה. אולי אני לא יכול להביא את כל הגאולה אבל לפחות אני לא אעכב אותה ואולי אף אקדם אותה מעט. כשאדם מתרומם בעבודת ה' ומתעלה הוא תורם הרבה לבניין הבית, כי "כל ישראל ערבים זה לזה" וכל פעולה פועלת על כל עם ישראל וכל העולם כולו. כל תיקון מועיל לכלל כולו. זהו עניינו של היום הזה, שקידה, התבוננות ושינוי - לא לעבור את היום הזה ולחזור לסדר היום. הכאב, הצער, הזיכרון צריך לחדור אל תוכנו ולשנות אותנו. בעז"ה נשתדל לעשות מצידנו מה שביכולתנו ונתפלל לריבונו של עולם שישפיע שפע של טוב. אנו בטוחים שאנחנו בדרך ומתקדמים, ואנו מצפים שבעז"ה יהפוך היום הזה מהתחלה של צרות להתחלה של שלב נוסף במהלך הגאולה, שנתקדם בה במהרה בימינו עד לגאולתנו השלמה, אמן. אני יוסף יוסף משתדל להרגיע את אחיו, ואמר להם: "ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אותי הנה כי למחיה שלחני אלוקים". הרי בודאי אתם מצטערים בגלל מחשבתכם, כי "מכירה" היתה זו, אך לא כן הדבר - "שליחות" היתה כאן: "וישלחני אלוקים לפניכם לשום לכם שארית בארץ". האדם הרואה בעיני בשר חושב את זה למקרה של מכירה, אבל המתעמק ומעיין בדבר רואה מה שהסתתר כל השנים הקשות בסבל של יעקב, יוסף וכל האחים, שלא היתה כאן מכירה אלא שליחות, ויוסף מבטא את מהותה האמיתית של מכירתו על ידי האחים במילים אלו: "כי למחיה שלחני אלוקים לפניכם". "כל העיון בפרשה זו פוקח את עינינו להסתכל נכוחה במהלך חיינו, אשר נדמה לנו כי אנו עושים, ואנו פועלים, ואנו המובילים לקראת... ואיננו יודעים שטועים אנו, אנו לא מובילים, אלא מובלים בידי מי שמנהיג את העולם, כי הוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים". ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף (מה, ג) - מאז פעם ראשונה שבאו לשבור אוכל במצרים, יוסף התנכר אליהם ודיבר עמם קשות, ותמיהות וקושיות שבו והתעוררו להם מה זה ועל מה זה, הם האשימו איש את אחיו וגם שאלו ותהו "מה זאת עשה ה' לנו". עד ששמעו את שתי המילים "אני יוסף", ובו ברגע סרו כל התמיהות, נתרצו כל הקושיות ונפתרו כל הספקות. אף בהנהגת העולם כך. יום יום, שעה שעה, מתעוררות בראשנו תמיהות וקושיות על הליכות העולם ותהפוכותיו, על הנהגה זו ומאורע זה, עד שיבא הרגע וישמע העולם את שתי המילים "אני ה", וכל הענינים יתבררו ויתחוורו, ייתרצו מאליהן כל התמיהות, הקושיות והספיקות על הנהגת העולם וראו כל בשר יחדיו כי יד ה' עשתה כל זאת להיטיב עמנו. מה קורה בפרשה - יורדים למצרים עשרים ושתים שנה לאחר המריבה ההיסטורית, שוב עומדת נאמנות האחים במבחן: יוסף, שליט מצרים מבקש לקחת את בנימין לעבד. אך הפעם, האחים מגינים עליו ומסרבים בכל תוקף. יהודה ניגש ליוסף ומפציר בו לקחת אותו כעבד במקום אחיו בנימין. הוא מגולל את השתלשלות הדברים – כיצד יוסף הבטיח שישמור היטב על בנימין, וכיצד הוא, באופן אישי, התחייב לאביו להשיב אותו בשלום. יוסף לא יכול להתאפק. הוא מבקש מכל המצרים הנוכחים לצאת מן החדר, ומכריז: "אני יוסף! העוד אבי חי"? האחים נבוכים עד עמקי נפשם לפגוש את האח שמכרו לעבד בעמדה חשובה כל-כך. יוסף מרגיע אותם, ומסביר להם כי היתה זו תוכנית אלוקית שהוא ירד למצרים על-מנת להציל אותם מהרעב השורר בעולם. הוא מבקש מהם לשוב לארץ כנען ולהביא עמם את יעקב הזקן כדי שיתיישבו בארץ מצרים, שם יפרנס אותם יוסף בימי הרעב הקשה. בהוראת מלך מצרים, מעניק יוסף לאחיו עגלות ומתנות לקראת המסע לארץ כנען. הוא אף מוסר להם סימן על-פיו ידע יעקב כי יוסף, בנו חביבו, אכן חי. יעקב, בניו וכל משפחתו יורדים למצרים. בדרך, בבאר שבע, מעלה יעקב זבחים לבורא העולם. בחלום הלילה מתגלה אליו האלוקים ואומר לו: "אנוכי הא-ל.. אל תירא מרדה מצרימה, כי לגוי גדול אשימך שם. אנכי ארד עמך מצרימה, ואנכי אעלך גם עלה". כשהם באים למצרים, שולח יוסף כמה מאחיו להיפגש עם פרעה. הם מספרים לו שהם רועי צאן – מקצוע שנאוי במצרים, שם נחשבים הצאן והבקר כאלילים – והוא מעניק להם את ארץ גושן להתיישב בה. יעקב נפגש עם פרעה ומברך אותו. הרעב הולך וגובר בארץ מצרים. תושבי מצרים הרעבים רוכשים מיוסף מזון. בתחילה הם משלמים בכסף, כשהממון אוזל, הם משתמשים בבהמות, בסוסים ובחמורים כאמצעי תשלום, כשגם אללו אוזלים הם מוכרים עצמם לעבדים. יוסף מושיב אותם בערים שונות, ומעניק להם זרע כדי לזרוע את האדמה. "ארבעה חלקים מן התבואה תוכלו לקחת לעצמכם, ואילו חמישית מן התבואה תתנו לפרעה" הוא מורה. הסכם זה חל על כל המצריים, חוץ מכומרי מצרים המקבלים לחם חינם מבית המלך. בני-ישראל מתיישבים בארץ גושן, נאחזים בה ופרים ורבים.