יום ג', כב’ בסיון תשע”ט
    לאתר הבית  |  דף הבית  |  הרשמה לרשימת תפוצה  |  יצירת קשר  |  אודות  |  לבלוג  |  לוידיאו יד שרה  |  לפייסבוק  |  English  |  תרום עכשיו  
 
באלבום הצילומים הנעים למעלה מימין: בית פתוח המעניק שרות באהבה
צילומים 1-2. מיכל ווינט, אגף יחסי ציבור ביד שרה, היתה שם מאחורי דוכן של מים צוננים לרווית העולים להר הרצל ביום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות איבה (צילם: המתנדב יהושע ווייס) * 3. עם ההליכון שקיבלה ביד שרה יכולה ג'קלין לידר לנוע אל מרכזי קניות בבירה * 4. "כל בעיה שיש – באים אלי ואני עושה להם רגליים לכיסא" – חנניה אוחנה, מתנדב, בית המלאכה בבית יד שרה * 5. מבקשי סיוע מכל מגזרי האוכלוסייה בירושלים ברחבת ההשאלה
קרא עוד...
תגובות: 0   צפיות: 22
 
לפני החזרה לדרום אמריקה
הן לא וויתרו על ביקור במרכז המבקרים המרגש בבית יד שרה בירושלים – מרכז חוויית הנתינה – כשיאו של מסע בת מצווה בבירת ישראל. צוות המרכז: "שמחנו לארח כאן את קבוצת אימהות עם מהות שיודעות שאם באים להכיר את ישראל – לא מחמיצים ביקור במקום המציג את הפנים היפות של החברה הישראלית. נסיעה טובה – ושובו אלינו" * למוסף המיוחד בחדשות השבוע ביד שרה המוקדש למרכז המבקרים – כאן
קרא עוד...
תגובות: 0   צפיות: 2
 
 
"לשתף בהחלטות - להקשיב ולהבין את חשש הנעזר מאיבוד שליטה" * כך לומדים לתת יותר תוך ראיית האדם תחילה
על זיקנה וכלי ריפוי ושיקום: בסידרת מפגשי העמקת ידע של צוותי מרכזי התצוגה והייעוץ נבחנו סוגיות שונות של שרות לקהילה * דבורה רויטמן מנהלת מרכזי התצוגה והייעוץ ביד שרה– סיכום של מפגש שהתקיים לאחרונה בתל אביב
קרא עוד...
תגובות: -1   צפיות: -1
 
 
 
דרושים מתנדבים ברחבי הארץ * הרשימה המעודכנת - הצטרפו אלינו לשנת נתינה
קשת השירותים של יד שרה לרווחת הציבור הולכת ומתרחבת - ואנו זקוקים לידיים טובות נוספות בהתנדבות * ראו כאן את רשימת הדרושים המעודכנת * בצילום: יד מסייעת של מתנדבים מושטת לכל אדם - בכל גיל - ברחבת ההשאלה בבית יד שרה * חייגו 6444*
תגובות: -1   צפיות: -1
כשהחושך מתפשט על הארץ, השמש שקעה ונעלמה, והלילה הארוך מטיל את צלו הקודר והקר באותה השעה קמים יהודים ונרות בידם ומדליקים את נרות החנוכה * יעקב סורני שואב מן המקורות

רחל פוזנר, אשתו של הרב ד"ר עקיבא פוזנר, צילמה את התצלום הזה בבית משפחת פוזנר, בחנוכה 1932. רבי פוזנר היה הרב האחרון של הקהילה היהודית בקייל שבגרמניה. ב-1933 עזבה משפחת פוזנר את גרמניה. ב-1934 הגיעו לארץ ישראל. על גב התצלום רשמה רחל פוזנר: Chanukkah 5692 (1932) "Juda verrecke" die Fahne spricht - "Juda lebt ewig" erwidert das Licht שתרגומו : חנוכה 5692 (1932) "יהודה התפגרי" כך אומר הדגל "יהודה תחיה לעד" כך עונה האור. האומה היוונית מתפשטת, שולטת באזור מזרח התיכון. יש לה תרבות מיוחדת, תרבות מושכת, תרבות של יופי, של ספורט, של דרמה, של ספרות, של שירה, תרבות שהם הפכו אותה לאמונה. התרבות הזו הולכת ומתפשטת. היוונים מאמינים שזו הדרך השלמה, הנכונה, הטובה ביותר וגם לוחצים על העמים שתחת שלטונה לקבל את התרבות הזו, וזה כולל גם את עם ישראל בארץ ישראל. התרבות הזו היא מושכת. זוהי תרבות של הנאות הגוף, של יופי חיצוני. ויש בעם ישראל אנשים שנסחפים אחרי הרוח היוונית הזו. נוצרים מאבקים בתוך ישראל. יש כאלה שמתנגדים, לוחמים בתרבות זו על מנת לשמור על ערכי היהדות, אך אחרים לא עומדים בפיתוי והם מושפעים. הרוח הזו תופסת רבים רבים מבני ישראל, אחוז ניכר מאוד. והחלק הנאמן לתורה, המיעוט, עומד בפני לחץ גדול מאוד. וגם בינו לבין עצמו יש חילוקי דעות. הוא לא כל כך מאוחד. ישנה סכנה רוחנית קיומית לכאורה לאמונת ישראל. הלחץ הולך וגובר על עם ישראל. יש כבר יהודים המצטרפים להשקפה הזו האומרת שיש לעזוב את היהדות, ולא להתבודד, לא להיות "עם לבדד ישכון". למה להיות כל הזמן במאבקים, "הלעולם תאכל חרב", למה לא להיות שותפים לתרבות כזו רחבה עם כל כך הרבה מעלות? כל כך קשה להיות מבודד ושנוא בעיני כולם. לשם מה? נאמץ לנו את התרבות היוונית היפה הזו ונהיה ככל העמים. כך טוענים רבים מעם ישראל. המיעוט הנאמן לתורה מרגיש את עצמו נתון ללחץ גדול מאוד. אז קם אדם אחד, לא צעיר, ומכריז מרד כנגד הגזרות, כנגד כפיית הדת היוונית. בהתחלה מצטרפים אליו מעטים בלבד. הרוב לא מאמינים בהצלחת המרד וחושבים שהוא רק יביא לסכנת כליה לעם. אבל מתתיהו נאמן לדרכו ולאט לאט צובר הצלחות ומתרבים האנשים המצטרפים אליו. בזכות אדם אחד, שהניף את דגל האמונה וקרא "מי לה' אלי", נגרם הניצחון הגדול של החשמונאים על היוונים. אדם אחד יכול לגרום לזה. כמובן זה צריך לבוא מתוך אמונה עצומה שמדליקה את כל הסובבים, אבל זה התחיל מאדם אחד, ממשפחה אחת. עם ישראל אינו הולך שבי אחר קסמי הנכר, והוא מעדיף לדבוק בייחודו, במורשתו ובמצוות דתו. זהו מופת אלוקי, על-טבעי. הקיום של עם ישראל בארץ ישראל זה פשוט על-טבעי. המון טובה וגם ייסורים. היו ייסורים גם אז, במלחמה נגד היוונים, גם אז נפגעו אנשים, אבל ראו את ההצלחות ואת טוב ה'. חנוכה הוא אפוא חג הניצחון של תורת ישראל על גלגוליה השונים של תרבות עולמית 'מודרנית', שמנסה לדחוק את רגליה של היהדות ולסחוף את כל בני-האדם אחריה. גם אנחנו צריכים עכשיו לראות את טוב ה', להיות מלאי אמונה, מלאי ביטחון שרבונו של עולם ימשיך להוביל אותנו בדרך גאולתנו פדות נפשנו בכל התקופה הזו אנו רואים כיצד יד ה' מובילה אותנו כאן בארץ ישראל אנחנו הולכים ומתקדמים כאן למרות כל הקשיים.. וכאז כן היום בעזרת ה' אנחנו מתפללים שנזכה לישועה שלמה, לבניין בית המקדש ולהדלקת הנרות המאירים מחדש ולקיום כל המצוות, לגאולה שלמה במהרה בימינו, אמן. אדם ועם ישראל לעמל יולדו- “וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען”. זוהי פתיחה מבטיחה מאד. אחרי שנים רבות חוזר יעקב לארץ כנען ממנה יצא, ברח. הנה, יעקב חוזר ומגיע אל המנוחה ואל הנחלה ומכאן אנו מצפים שחיי יעקב יזרמו למישרין. אבל דווקא עכשיו מתברר כי יעקב עוד לא הגיע לשיא הטלטול והסיבוכים. הדרך לפניו עוד ארוכה ומפותלת. מדוע? - אומרים חז”ל: “ביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף: צדיקים מבקשים לישב בשלוה? אמר הקב”ה לא דיים לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא אלא שמבקשים לישב בשלוה בעולם הזה.” מה הבעיה בבקשת יעקב לישב בשלווה? האם לא מגיע לצדיקים “קצת” מנוחה בעולם הזה ? הפסוק אומר: “אדם לעמל יולד”. יש הרואים בפסוק זה בעיה גדולה. אין הם מוכנים לקבל את העובדה שאדם חייב להיות בתנועה מתמדת כל חייו. מתי גומרים עם העמל והריצה – שואלים רבים. חוסר המוכנות להשלים עם הפסוק הוא תוצאה של חשיבה חומרית. בעולם החומרי דברים נבחנים על פי הגימור. השולחן גמור, הושלמה בניית המבנה וגמרנו לאכול. אכן כל העולם החומרי נבחן על פי השלמתו. אך ההפך הוא הנכון בעולם הרוחני. חסידים נוהגים לומר כי מי שהוא חושב את עצמו לצדיק גמור הריהו “גמור”. העולם הרוחני אינו יכול להיות שלם בעולם הזה, החומרי והמצומצם. השלמות הרוחנית היא בהתקדמות האין-סופית של האדם. השלמות היא בהשתלמות. “אדם לעמל יולד” הוא בשורה אדירה לאדם. אנו אומרים לאדם כי למרות העולם המוגבל והמצומצם הוא יכול להתקדם עוד ועוד ללא גבול. האדם יכול להיות יותר ויותר טוב, עוד ועוד להעמיק בהבנת האלוקות ואין סוף להתקרב לבוראו. צדיקים המבקשים לישב בשלווה בעולם הזה טועים בגדול בהיסחפותם אחרי מושגים המתאימים לעולם החומרי. כך גם טועה עם ישראל בשעה שהוא דורש ומבקש לישב בשלווה. תפקידו של עם ישראל לבשר את בשורת הרוחניות בעולם. לכן, גם כל מאבקיו הם מאבקים רוחניים. אומות העולם נאבקות ונלחמות בישראל לא על “שטחים” ולא על נפט כי אם על הבשורה הרוחנית ולכן המאבק יהיה עד העתיד לבוא. כך אומרים חז”ל: “כל מקום שנאמר וישב אינו אלא לשון צער. “וישב העם לאכול ושתו ויקומו לצחק”. “וישב יהודה וישראל לבטח ויקם ה` שטן לישראל”. “וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות. אף כאן וישב ביקש לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף”. הרב קוק כתב לפני שנים רבות כי המשבר העתידי במדינת ישראל אחרי השיבה לארץ יהיה על רקע של רצון לשבת בשלווה מתוך מחשבה שהגענו אל הנחלה והמנוחה. “מקובלים אנו שמרידה רוחנית תהיה בארץ ישראל ובישראל, בפרק שהתחלת תחיית האומה תתעורר לבא. השלוה הגשמית שתבוא לחלק מהאומה , אשר ידמו שכבר באו למטרתם כולה, תקטין את הנשמה..” (הראי”ה קוק). אם נכון הדבר שאדם לעמל יולד נכון הדבר בכפל כפליים כלפי עם ישראל. הריצה לחפש את שקט בכל מחיר היא תוצאה של חומרנות המנוגדת לתכונה האמיתית של ישראל וממילא מובילה למשבר רוחני גדול בעם ישראל. מבחינה מסוימת יוסף הוא הדגם שצריך לעמוד לנגד עינינו. יוסף נמצא כל חייו בהתמודדות אשר איננה מאפשרת לו לישב בשלווה. לכן מדגישה התורה כי תולדות יעקב נתבטאו ביוסף. “אלה תולדות יעקב יוסף”. אם כן, כיצד זה שיעקב הצדיק לא הבין את הצורך התמידי בעמל? מדוע ביקש לישב בשלווה? “רצה יעקב אבינו ע”ה לתקן כמו שיהיה לעתיד מבורר גם בעולם הזה הנהגתו יתברך” (שפת אמת). יעקב עצמו היה ברמה כל כך גבוהה שהיה ראוי מצד עצמו לשלמות של העתיד כבר בעולם הזה. “תתן אמת ליעקב”. יעקב חי במעלה של האמת המוחלטת כפי שהיא תופיע בעולם הבא. לכן אמר על יעקב שהוא “חי ולא מת”. אבל לא זוהי מדרגתו בפועל של עם ישראל. עם ישראל בעולם הזה לא ישב בשלווה כי אם יהיה תמיד בתנועה. מי שינסה לישב בשלווה מביא עליו את רוגזו של יוסף. פרשת וישב: מכירת יוסף יוסף יורד למצרים ויושב בכלא: זה קורה השבוע יעקב יושב בארץ כנען. בין יוסף ואחיו מתפתחת מריבה הנובעת מסיבות שונות: ראשית, יוסף נוהג לדווח לאביו על מעשים לא טובים של אחיו, והם, כמובן, שונאים אותו בשל כך; בנוסף, יעקב מחבב את יוסף יותר מכל בניו ואף עושה לו כתונת פסים מיוחדת, דבר המעורר את קנאת האחים; ולבסוף, יוסף חולם שתי חלומות המנבאים שהוא עתיד לשלוט על אחיו (בחלום הראשון אלומות השיבולים של אחיו משתחוות לאלומתו, בשני, השמש, הירח ואחד-עשר כוכבים – רמז לאביו, אמו ואחיו – משתחווים לו). בניגוד לבניו, יעקב מבין כי בחלומות אלו טמון חזיון נבואי והוא שומר בליבו את דבר החלומות. כשבני יעקב יוצאים לרעות את צאנם בשכם, יעקב שולח את בנו חביבו, יוסף, לדרוש בשלומם. למרות שהוא מודע היטב לשנאה העזה שהם רוחשים לו הוא לא מהסס ומקיים את פקודת אביו. האחים המבחינים ביוסף המתקרב עורכים התייעצות זריזה: רובם חפצים להרוג אותו, אך ראובן מציל אותו ומציע להשליך אותו אל הבור המלא בנחשים ועקרבים. קבוצת ישמעאלים עוברת במקום והאחים – בהצעת יהודה – מוכרים אותו לישמעאלים. יחדיו הם בונים סיפור כיסוי עבור אביהם הזקן: חיה רעה טרפה אותו. את כתונת הפסים של יוסף הם קורעים, טובלים בדם שעיר עיזים ומביאים אותה ליעקב. "זוהי כתונת בני, חיה רעה אכלתהו"! מתאבל יעקב, קורע את בגדיו בצער ומסרב לקבל ניחומים על בנו. יוסף נמכר שוב: הפעם לקבוצת מדיינים. הם, מוכרים אותו למצרים שם אחד משרי פרעה בשם פוטיפר קונה אותו לעבד. האחים מתחרטים על מעשיהם, ומאשימים את יהודה במכירת יוסף. "לו היית אומר לנו להשיב אותו לאבא, היינו עושים זאת". יהודה עובר להתגורר הרחק מאחיו, שם הוא נושא אישה בשם שוע. ליהודה נולדים שלושה בנים: ער, אונן ושלה. ער נושא את תמר לאישה, אך בטרם נולדו לו ילדים ממית אותו האלוקים בשל חטא חמור שעשה. האח, אונן, מתחתן עם תמר, אך גם הוא חוטא ואלוקים ממית אותו. תמר מבקשת מחמיה, יהודה, להתחתן עם האח השלישי, שלה. אך יהודה החושש כי תמר מביאה מזל רע לבעליה, דוחה אותה בקש. עז חפצה של תמר להביא ילדים ממשפחת יהודה, והיא מתכננת מעשה נועז: היא מתחפשת לזונה ויושבת בצד הדרך בה יהודה הולך כדי לגזוז את צאנו. כשיהודה מבקש לבוא אליה, היא מבקשת ממנו תשלום. יהודה מבטיח לתת גדי עיזים, ותמר לא מרפה ומבקשת משכון. יהודה מעניק לה טבעת, מקל ובגד כמשכון. לאחר-מכן הוא שולח את ידידו וגדי עיזים בידו כדי לפדות את המשכון, אך הוא לא מוצא את האישה המסתורית. יהודה מורה לו להפסיק לחפש כדי שלא לגרום לו להתבזות. תמר נכנסת להריון; כשהדבר נודע ליהודה הוא מבקש לשרוף אותה (על-פי ההלכה, תמר נחשבת 'יבמה' – כלומר מיועדת להינשא לאח בעלה המת, ואם זינתה דינה בשריפה). תמר לא מביישת אותו ברבים, ושולחת לו את המקל, הטבעת והבגד. "האם הינך מזהה חפצים אלו? אני בהריון מבעל חפצים אלו". יהודה מודה כי הוא אכן האב, וחייה של תמר ניצלו. לתמר נולדים שני בנים: פרץ וזרח. במצרים, יוסף מתמנה לנהל את משק הבית של פוטיפר והוא עושה זאת בהצלחה מרובה. אשת פוטיפר חושקת ביוסף, ומנסה לפתות אותו לשכב עמה אך הוא מסרב בתוקף. "איך אעשה הרעה הגדולה הזאת, וחטאתי לאלוקים"? הוא שואל. כשמגיע יום חג למצרים, מנצלת אשת פוטיפר את ההזדמנות. היא לא מצטרפת לחוגגים בתואנה שהיא לא חשה בטוב, וכשיוסף מגיע לעשות מלאכתו היא אוחזת בבגדו ותובעת ממנו לשכב עמה. הוא נמלט ומשאיר את בגדו בידיה. כשהיא רואה שמבוקשה לא יעלה בידה, היא מאשימה את יוסף בניסיון אונס ופוטיפר הכועס מושיב את יוסף בכלא, כעונש. גם בכלא מצליח האלוקים את דרכו של יוסף. הוא מופקד לשרת את שר המשקים ושר הטבחים – שנאסרו על-ידי פרעה כעונש על התרשלות במלאכתם. יום אחד שני השרים חולמים חלומות: שר המשקים חולם כי הוא סוחט ענבים, עושה מהם יין ומוזג כוס לפרעה; שר האופים חולם כי על ראשו סלים מלאים במאפים, וציפור נוגסת במיני המאפה. יוסף פותר להם את חלומותיהם: את שר המשקים עומד פרעה להוציא מן הכלא ולהשיב לתפקידו; את שר האופים עומד פרעה לתלות על עץ. "כשתשחרר מן הכלא" מבקש יוסף משר המשקים, "אל נא תשכח אותי, הנער העברי היושב בכלא ללא עוול בכפו". פתרונות יוסף מתקיימים, אך שר המשקים שוכח את יוסף, והוא נמק בכלא שנתיים נוספות.