מאת
שרה גודמן
אני עוסקת בהגהת סיפורי חיים ביד שרה. למדתי מהם רבות. ישנו ביטוי האומר "כי בעת סערה, הבוץ בתחתית הנהר עולה וצף מעלה".
וכך היה בחברה האנושית בימי השואה. מצאנו
כי בימי המלחמה אנשים שפלים עלו לעמדות מפתח. וזה בתמורה גרר אחריו את הערכים של
החברה. דפוסי התנהגות אנושית השתנו. האסור הפך למותר. וגם מאותן סערות עולות
תובנות ובאים לקחים.
באחד
מהסיפורים הראשונים שאני קוראת, אני נזכרת במספרת ניצולת שואה שהיתה אם
לילדים ושאיבדה את בעלה שהלך לבית עולמו בעודה צעירה. אותה אשה שסיפרה לי את
קורות חייה חשה לאחר מותו כי הגיעה לקצה דרכה. עלו בה מחשבות אובדניות.
אלא
שאז ודוקא ברגעי המשבר הקשים הידהדה בראשה צעקה ששמעה במחנה ריכוז. "הילדים
שלי. הילדים שלי. אתם לוקחים אותם ממני. אל תקחו אותם".
ובאותו
רגע התחדדה בה ההכרה: לאותה אשה אומללה במחנה הריכוז לא ניתנה בחירה. אך לה,
בחסדי האל, עדיין נותרה בחירה. במציאות חייה, קשה ככל שהיתה לאחר מות בעלה, עדיין
יכלה היא לבחור את דרכה.
והיא
בחרה בחיים ובחרה לגדל את ילדיה ולעמוד באחריותה כאם – והיא והודתה לאל. היא
הבינה: איש בעולמנו לא יוכל להחליף אותה כאם, להיות אם במקומה.
מספר
אחר גולל את הפרק הקשה בחייו בחורף הקר של 1942. היתה קרה מסביב. לא היה חימום, לא
היה הרבה מה לעשות, וגם האוכל לא היה מצוי.
כדי
לשמור על חום גופם, הוא ובני משפחתו נותרו במיטה לבושים אפילו בכפפות. הבל פיהם
עלה כקיטור חם בחדר הקפוא. אך ברגעים האלה בהם כמעט שקפאו באה להם עדנה
ונמצא להם יופי בחסדי האל – בדרך בה התקצבו פתיתי קרה בחלון.
המספר
נזכר כי הקרח לבש לעיתים צורה של פרחים בוהקים וכאשר השמש זרחה לרגע הם נראו
למתבוננים כפרחים משובצי יהלומים.
הם
ישבו כך דבוקים ומתבוננים משעות הבקר ועד שהחמה שיצאה מנרתיקה והמסה את הקרח
בחלון, הם ישבו במיטתם ללא תזוזה, שומרים על חיות ועל רצון לחיות ולשרוד את
החורף –והם שרדו. וגם באותם ימים של חורף נורא – בשעות שלפני הזריחה- נמצאו
להם רגעים של יופי. עוד
יתרון לזה שנשארו במיטה כל היום, היה זה שנזדקקו לפחות אוכל, ובעזרת כך שרדו את
החורף.#_lt#div style="text-align#_sc# right; " dir="rtl"#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#p dir="RTL" style="direction#_sc# rtl; unicode-bidi#_sc# embed; "#_gt##_lt#strong#_gt##_lt#span lang="HE" style="font-size#_sc#14.0pt;font-family#_sc#"Arial","sans-serif";color#_sc#blue"#_gt#מאת
שרה גודמן#_lt#/span#_gt##_lt#/strong#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p dir="RTL" style="direction#_sc# rtl; unicode-bidi#_sc# embed; "#_gt##_lt#span lang="HE" style="font-size#_sc# 14pt; font-family#_sc# Arial, sans-serif; "#_gt#אני עוסקת בהגהת סיפורי חיים ביד שרה. למדתי מהם רבות. ישנו ביטוי האומר "כי בעת סערה, הבוץ בתחתית הנהר עולה וצף מעלה".
וכך היה בחברה האנושית בימי השואה. מצאנו
כי בימי המלחמה אנשים שפלים עלו לעמדות מפתח. וזה בתמורה גרר אחריו את הערכים של
החברה. דפוסי התנהגות אנושית השתנו. האסור הפך למותר. וגם מאותן סערות עולות
תובנות ובאים לקחים#_lt#/span#_gt##_lt#span dir="LTR"#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#span dir="LTR"#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#span dir="LTR" style="font-size#_sc# 14pt; font-family#_sc# Arial, sans-serif; "#_gt##_lt#span dir="LTR"#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#span dir="LTR"#_gt##_lt#/span#_gt#.#_lt#o#_sc#p#_gt##_lt#/o#_sc#p#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p dir="RTL" style="direction#_sc# rtl; unicode-bidi#_sc# embed; "#_gt##_lt#span lang="HE" style="font-size#_sc# 14pt; font-family#_sc# Arial, sans-serif; "#_gt#באחד
מהסיפורים הראשונים שאני קוראת, אני נזכרת במספרת ניצולת שואה שהיתה אם
לילדים ושאיבדה את בעלה שהלך לבית עולמו בעודה צעירה. אותה אשה שסיפרה לי את
קורות חייה חשה לאחר מותו כי הגיעה לקצה דרכה. עלו בה מחשבות אובדניות#_lt#/span#_gt##_lt#span dir="LTR"#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#span dir="LTR"#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#span dir="LTR" style="font-size#_sc# 14pt; font-family#_sc# Arial, sans-serif; "#_gt##_lt#span dir="LTR"#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#span dir="LTR"#_gt##_lt#/span#_gt#.#_lt#o#_sc#p#_gt##_lt#/o#_sc#p#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p dir="RTL" style="direction#_sc# rtl; unicode-bidi#_sc# embed; "#_gt##_lt#span lang="HE" style="font-size#_sc# 14pt; font-family#_sc# Arial, sans-serif; "#_gt#אלא
שאז ודוקא ברגעי המשבר הקשים הידהדה בראשה צעקה ששמעה במחנה ריכוז. "הילדים
שלי. הילדים שלי. אתם לוקחים אותם ממני. אל תקחו אותם#_lt#/span#_gt##_lt#span dir="LTR"#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#span dir="LTR"#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#span dir="LTR" style="font-size#_sc# 14pt; font-family#_sc# Arial, sans-serif; "#_gt##_lt#span dir="LTR"#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#span dir="LTR"#_gt##_lt#/span#_gt#".#_lt#o#_sc#p#_gt##_lt#/o#_sc#p#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p dir="RTL" style="direction#_sc# rtl; unicode-bidi#_sc# embed; "#_gt##_lt#span lang="HE" style="font-size#_sc# 14pt; font-family#_sc# Arial, sans-serif; "#_gt#ובאותו
רגע התחדדה בה ההכרה#_sc# לאותה אשה אומללה במחנה הריכוז לא ניתנה בחירה. אך לה,
בחסדי האל, עדיין נותרה בחירה. במציאות חייה, קשה ככל שהיתה לאחר מות בעלה, עדיין
יכלה היא לבחור את דרכה#_lt#/span#_gt##_lt#span dir="LTR"#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#span dir="LTR"#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#span dir="LTR" style="font-size#_sc# 14pt; font-family#_sc# Arial, sans-serif; "#_gt##_lt#span dir="LTR"#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#span dir="LTR"#_gt##_lt#/span#_gt#.#_lt#o#_sc#p#_gt##_lt#/o#_sc#p#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p dir="RTL" style="direction#_sc# rtl; unicode-bidi#_sc# embed; "#_gt##_lt#span lang="HE" style="font-size#_sc# 14pt; font-family#_sc# Arial, sans-serif; "#_gt#והיא
בחרה בחיים ובחרה לגדל את ילדיה ולעמוד באחריותה כאם – והיא והודתה לאל. היא
הבינה#_sc# איש בעולמנו לא יוכל להחליף אותה כאם, להיות אם במקומה#_lt#/span#_gt##_lt#span dir="LTR"#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#span dir="LTR"#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#span dir="LTR" style="font-size#_sc# 14pt; font-family#_sc# Arial, sans-serif; "#_gt##_lt#span dir="LTR"#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#span dir="LTR"#_gt##_lt#/span#_gt#.#_lt#o#_sc#p#_gt##_lt#/o#_sc#p#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p dir="RTL" style="direction#_sc# rtl; unicode-bidi#_sc# embed; "#_gt##_lt#span lang="HE" style="font-size#_sc# 14pt; font-family#_sc# Arial, sans-serif; "#_gt#מספר
אחר גולל את הפרק הקשה בחייו בחורף הקר של 1942. היתה קרה מסביב. לא היה חימום, לא
היה הרבה מה לעשות, וגם האוכל לא היה מצוי#_lt#/span#_gt##_lt#span dir="LTR"#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#span dir="LTR"#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#span dir="LTR" style="font-size#_sc# 14pt; font-family#_sc# Arial, sans-serif; "#_gt##_lt#span dir="LTR"#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#span dir="LTR"#_gt##_lt#/span#_gt#.#_lt#o#_sc#p#_gt##_lt#/o#_sc#p#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p dir="RTL" style="direction#_sc# rtl; unicode-bidi#_sc# embed; "#_gt##_lt#span lang="HE" style="font-size#_sc# 14pt; font-family#_sc# Arial, sans-serif; "#_gt#כדי
לשמור על חום גופם, הוא ובני משפחתו נותרו במיטה לבושים אפילו בכפפות. הבל פיהם
עלה כקיטור חם בחדר הקפוא. אך ברגעים האלה בהם כמעט שקפאו באה להם עדנה
ונמצא להם יופי בחסדי האל – בדרך בה התקצבו פתיתי קרה בחלון#_lt#/span#_gt##_lt#span dir="LTR"#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#span dir="LTR"#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#span dir="LTR" style="font-size#_sc# 14pt; font-family#_sc# Arial, sans-serif; "#_gt##_lt#span dir="LTR"#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#span dir="LTR"#_gt##_lt#/span#_gt#.#_lt#o#_sc#p#_gt##_lt#/o#_sc#p#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p dir="RTL" style="direction#_sc# rtl; unicode-bidi#_sc# embed; "#_gt##_lt#span lang="HE" style="font-size#_sc# 14pt; font-family#_sc# Arial, sans-serif; "#_gt#המספר
נזכר כי הקרח לבש לעיתים צורה של פרחים בוהקים וכאשר השמש זרחה לרגע הם נראו
למתבוננים כפרחים משובצי יהלומים#_lt#/span#_gt##_lt#span dir="LTR"#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#span dir="LTR"#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#span dir="LTR" style="font-size#_sc# 14pt; font-family#_sc# Arial, sans-serif; "#_gt##_lt#span dir="LTR"#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#span dir="LTR"#_gt##_lt#/span#_gt#.#_lt#o#_sc#p#_gt##_lt#/o#_sc#p#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p dir="RTL" style="direction#_sc# rtl; unicode-bidi#_sc# embed; "#_gt##_lt#span lang="HE" style="font-size#_sc# 14pt; font-family#_sc# Arial, sans-serif; "#_gt#הם
ישבו כך דבוקים ומתבוננים משעות הבקר ועד שהחמה שיצאה מנרתיקה והמסה את הקרח
בחלון, הם ישבו במיטתם ללא תזוזה, שומרים על חיות ועל רצון לחיות ולשרוד את
החורף –והם שרדו. וגם באותם ימים של חורף נורא – בשעות שלפני הזריחה- נמצאו
להם רגעים של יופי#_lt#/span#_gt##_lt#span dir="LTR"#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#span dir="LTR"#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#span dir="LTR" style="font-size#_sc# 14pt; font-family#_sc# Arial, sans-serif; "#_gt##_lt#span dir="LTR"#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#span dir="LTR"#_gt##_lt#/span#_gt#.#_lt#span class="apple-converted-space"#_gt# #_lt#/span#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#span lang="HE" style="font-size#_sc# 14pt; font-family#_sc# Arial, sans-serif; "#_gt#עוד
יתרון לזה שנשארו במיטה כל היום, היה זה שנזדקקו לפחות אוכל, ובעזרת כך שרדו את
החורף. #_lt#/span#_gt##_lt#span dir="LTR" style="font-size#_sc# 14pt; font-family#_sc# Arial, sans-serif; "#_gt##_lt#o#_sc#p#_gt##_lt#/o#_sc#p#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p class="MsoNormal" dir="RTL"#_gt##_lt#span dir="LTR" style="font-size#_sc#14.0pt;line-height#_sc#
115%"#_gt##_lt#o#_sc#p#_gt# #_lt#/o#_sc#p#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt##_lt#/p#_gt##_lt#/div#_gt# |