"ויפול על צווארי בנימין אחיו- ויבך, ובנימין בכה על צוואריו" (מה, יד).
מבאר רש"י על מה בכו האחים במעמד המרגש של פגישה מחודשת בין שני אחים מאב ואם, במיוחד עם בנימין, שלא היה שותף למכירת יוסף.
יוסף בכה: "על שתי מקדשות שעתידין להיות בחלקו של בנימין, וסופן ליחרב". בנימין בכה: "על משכן שילה שעתיד להיות בחלקו של יוסף, וסופו ליחרב".
תמיהה גדולה חש הקורא- קשה להבין על מה ראו לבכות במעמד מרגש שכזה, מדוע בזמן כה מיוחד של התגלות, של מפגש בין אחים שנפרדו שלא באשמתם לעשרים ושתיים שנים, במקום לשמוח - הם מצאו לנכון לבכות. לא בכי של התרגשות או של שמחה, אלא בכי על דברים עתידיים לבוא. הם עוד לא הספיקו לשמוח על בתי המקדש, שייבנו בחלקו של בנימין, ולא על המשכן, שיקום בחלקו של יוסף בשילה. הם מצאו דווקא את הזמן הזה ראוי לבכות בו על חורבנן. מדוע?
שלמה המלך, החכם מכל אדם, אמר: "עת לבכות ועת לשחוק, עת ספוד ועת רקוד" (קהלת ג,ד). האם המעמד הזה לא היה מתאים יותר ל"עת לשחוק"?
מסבירים בשם הצדיק הרב יחזקאל מקוזמיר זצ"ל: השבטים נפגשו אחרי פירוד קשה. פירוד שנגרם כתוצאה ממחלוקת, משנאת חינם, מחוסר פרגון. כמו שלמדנו בפרשת וישב: "ויראו אחיו, כי אותו אהב אביהם מכל אחיו, וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום" (לז, ד).
שנאה כל כך קשה לאח יתום מאם, שמביאה אותם למעשה נורא כל כך. הם רק רואים את יוסף מרחוק, עוד לפני שהוא החל לומר להם את דברי אביו, הם חושבים להרוג אותו. "ויראו אותו מרחוק, ובטרם יקרב אליהם, ויתנכלו אותו להמיתו".
חשבו יוסף הצדיק ובנימין, שהיה צדיק גדול, אחד מארבעה אנשים שלא חטאו בכל חייהם ומתו רק בגלל חטאו של אדם הראשון - איך ניתן לתקן את החטא. שורש החטא נעוץ בשנאת חינם, נעשה אפוא את הדבר ההפוך לשנאת חינם - אהבת חינם!
בית המקדש נחרב בגלל שנאת חינם. הם ירבו אהבה ביניהם. על כן בכה כל אחד על החורבן, שעתיד להיות בחלקו של אחיו.
הפתרון לשנאת חינם הוא - לחשוב על צערו של החבר. אמנם עכשיו הם כבר היו בשמחה - יוסף משנה למלך מצרים. בנימין זכה לראות את האח האובד. לשניהם יש משפחות: ילדים ונשים. אבל הם מחפשים מהי נקודת הצער של האח, של השני. לבנימין לא כואבים באותו מעמד בתי המקדש, שיהיו בחלקו וייחרבו. כואב לו משכן שילה, אשר בחלקו של יוסף אחיו. ליוסף לא כואב משכן שילה, שיהיה בחלקו. כואבים לו שני בתי המקדש, שיהיו בחלקו של בנימין וייחרבו.
חז"ל לימדו אותנו כלל חשוב: מי שמצטער בצער חברו, יזכה לראות גם בשמחתו. לכן האחים הצדיקים יוסף ובנימין חיפשו להצטער באותו מעמד בצער של האחר. אצלם הצער היה אמיתי, מוחשי עד כדי בכי.
חשבתי להוסיף תשובה, על פי יסוד, שנלמד במסכת ברכות. "מר בריה דרבינה עבד הלולא לבריה". (=מר בנו של רבינא עשה סעודה לחתונת בנו) "חזנהו לרבנן דהוו קבדחי טובא" (=הוא ראה, שהחכמים היו עליזים יותר מדיי) "אייתי כסא דמוקרא בת ארבע מאה זוזי" (=הביא כוס זכוכית יקרה השווה ארבע מאות זוז) "ותבר קמייהו" (=ושבר אותה לפניהם) ואעציבו (=והוא והם התעצבו).
אומרים בעלי התוספות: "מכאן נהגו לשבור זכוכית בנישואין." כלומר, אין שמחה מושלמת, אסור לאדם להיות בשיא השמחה בעולם הזה, כי הוא נראה כמי שפורק עול מלכות שמים מעליו.
הגמרא שם מספרת על אביי, שישב לפני רבו רבה. ורבה העיר לו, שהוא נראה עליז יותר מדיי. אמר לו רבה: הרי כתוב- "וגילו ברעדה". ענה לו אביי: "אני מניח תפילין, והם שומרות ומזכירות לי לא לפרוק עול גם בזמן השמחה".
לפי דברי חז"ל, ייתכן, שיוסף ובנימין חיפשו לא להגיע לשיא שמחתם, ברם דווקא הם היו בשיא השמחה, כי ביניהם לא הייתה שום סיבה לפירוד. הם אחים מאב ואם.
בנימין לא היה שותף למכירה. בנימין לא היה שותף לקנאת האחים ביוסף. בנימין אף קרא לעשרת בניו על שם הפרדה מאחיו יוסף. ברגע הזה הם בוודאי לא רצו לפרוק עול. הם רצו, שהגילה תהיה ברעדה. לכן הם חיפשו על מה להצטער.
הגדלות שלהם ניכרת בכך שהם כל כך אהבו זה את זה, שכל אחד בחר להצטער עד כדי בכי על צערו של אחיו.
אפשר להוסיף, שאדם בעולם הזה צריך לדעת גם בזמן של שמחה, שיש זמנים אחרים. גם בזמן שעת לשמוח, לזכור שיש גם עת לבכות. באותה מידה לדעת גם הפוך, רחמנא ליצלן - בעת משבר של צער, של בכי, יש לזכור, שבעתיד יהיו גם זמנים אחרים, זמנים של שמחה, ויש להתעודד, לקוות, ולעולם לא לנפול לזרועות הייאוש ולא לחוש אבדון.
מי שיודע את היסוד הזה, לא יפרוק עול מלכות שמים - הן בזמן שמחה גדולה, הן בזמן של עצב, אף עד כדי בכי. העולם הזה אינו מושלם. מי שמבין, שהעולם הזה הוא פרוזדור לטרקלין, יזכה להכין עצמו היטב בפרוזדור וייכנס מוצלח לעולם הבא- לטרקלין.
קריאת שמע
כשיעקב אבינו פוגש את יוסף, הוא קורא קריאת שמע 20 . הוא לא ראה את יוסף כ"כ הרבה שנים, סוף סוף הם נפגשים, יוסף מחבק אותו, מנשק אותו, ויעקב קורא קריאת שמע! מה זה?! בדיוק עכשיו סוף זמן קריאת שמע?! חיכית עד הרגע האחרון, בדיוק לזמן הפגישה?! מסתמא, הפגישה היתה מתואמת, ידעו מראש. יוסף שלח הודעה, קבעו שעה, היו צלמים, זה לא היה מפגש מיקרי, שפתאום יעקב רואה את יוסף, ובמקרה הוא באמצע קריאת שמע. כנראה שהכל היה מתוכנן. הוא קורא קריאת שמע, דווקא כשהוא פוגש את יוסף.
צריך להבין שזה בדיוק הזמן לקרוא קריאת שמע! דווקא ברגע הזה שהוא פוגש את יוסף, ויש כזו שמחה והתרוממות, זה בדיוק הזמן לקרוא קריאת שמע, על מנת להעלות את כל השמחה הזאת אל מקורה העליון.
אין לצייר את האבות כאדישים, חסרי רגשות ומופשטים לחלוטין מן המציאות. אלא שהמציאות אצל האבות היתה מרוממת. אמירת קריאת-שמע ברגע הפגישה עם יוסף היתה התוכן הגדול של המציאות השמחה של הפגישה. עומק שמחת הפגישה היה המשך הדיון בסוגיה של עגלה ערופה. ודאי התחדש ליוסף משהו בינתיים, וכן ליעקב, וכל אחד יוכל להוסיף עתה עוד לבירור הנושא. הם זוכרים את הסוגיא, את המקום בו הפסיקו, ועתה הם צריכים עכשיו להשלים אותה. זהו העולם הפנימי, עולם הקודש של קדושי ישראל, של האבות, שהעסק הרוחני שלהם, עולם עליון.
חז"ל ודאי מתארים לנו את הדברים הללו ממבט שלהם, ומתוך דבריהם אנו קודם כל רואים את המבט שלהם. רואים כיצד ראו חז"ל את הלכי רוחו ומעשיו של יעקב: באיזו סוגיא עסק. שבנה בית מדרש בתחילה. נפרדים מתוך דברי הלכה. אנחנו רואים שזה המבט של חכמים. והמבט הזה כמובן יונק מתוך אותה גדולה של תורה.
אם זה היה בדיוק היה קריאת שמע, או דבר אחר, או איזה התרוממות רוחנית אחרת, או איזה נקודה אחרת, לא חשוב כאן הפרט. חשוב כאן המבט העקרוני, הגדול: באיזה מדריגה רוחנית היו האבות. כך היה יעקב, כך היה יהודה. ואנחנו הממשיכים את המהלך הרוחני הזה. זה אומר שצריך להגיע למדריגה כזאת, שאדם חי בעולמה של תורה, שאינה מופרדת מהחיים, אלא הינה חלק מעצם החיים, חלק מנשמת החיים שבתוכו. הוא חי תורה, נושם תורה. לשון הברכה "כי הם חיינו ואורך ימינו" אינה מליצה, אין זו התבטאות סתמית שאנו אומרים בשעת התפילה, אלא זו מציאות פנימית עצמית, שחיה בתוך תוכה של האומה הישראלית, שהתורה והחיים הם דבר אחד. יהי רצון שנזכה להפנים את הדברים הללו, וללכת בדרכי אבות.#_lt#p#_gt# #_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt##_lt#span style="color#_sc# #0000ff;"#_gt##_lt#strong#_gt#"#_lt#/strong#_gt##_lt#strong#_gt#ויפול על צווארי בנימין אחיו- ויבך, ובנימין בכה על צוואריו" (מה, יד#_lt#/strong#_gt##_lt#strong#_gt#).#_lt#/strong#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt##_lt#strong#_gt#מבאר רש"י על מה בכו האחים במעמד המרגש של פגישה מחודשת בין שני אחים מאב ואם, במיוחד עם בנימין, שלא היה שותף למכירת יוסף#_lt#/strong#_gt##_lt#strong#_gt#.#_lt#/strong#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt##_lt#strong#_gt#יוסף בכה#_sc# "על שתי מקדשות שעתידין להיות בחלקו של בנימין, וסופן ליחרב". בנימין בכה#_sc# "על משכן שילה שעתיד להיות בחלקו של יוסף, וסופו ליחרב#_lt#/strong#_gt##_lt#strong#_gt#".#_lt#/strong#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt##_lt#strong#_gt#תמיהה גדולה חש הקורא- קשה להבין על מה ראו לבכות במעמד מרגש שכזה, מדוע בזמן כה מיוחד של התגלות, של מפגש בין אחים שנפרדו שלא באשמתם לעשרים ושתיים שנים, במקום לשמוח - הם מצאו לנכון לבכות. לא בכי של התרגשות או של שמחה, אלא בכי על דברים עתידיים לבוא. הם עוד לא הספיקו לשמוח על בתי המקדש, שייבנו בחלקו של בנימין, ולא על המשכן, שיקום בחלקו של יוסף בשילה. הם מצאו דווקא את הזמן הזה ראוי לבכות בו על חורבנן. מדוע#_lt#/strong#_gt##_lt#strong#_gt#?#_lt#/strong#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt##_lt#strong#_gt#שלמה המלך, החכם מכל אדם, אמר#_sc# "עת לבכות ועת לשחוק, עת ספוד ועת רקוד" (קהלת ג,ד). האם המעמד הזה לא היה מתאים יותר ל"עת לשחוק#_lt#/strong#_gt##_lt#strong#_gt#"? #_lt#/strong#_gt##_lt#strong#_gt##_lt#br#_gt# #_lt#/strong#_gt##_lt#strong#_gt#מסבירים בשם הצדיק הרב יחזקאל מקוזמיר זצ"ל#_sc# השבטים נפגשו אחרי פירוד קשה. פירוד שנגרם כתוצאה ממחלוקת, משנאת חינם, מחוסר פרגון. כמו שלמדנו בפרשת וישב#_sc# "ויראו אחיו, כי אותו אהב אביהם מכל אחיו, וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום" (לז, ד#_lt#/strong#_gt##_lt#strong#_gt#).#_lt#/strong#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt##_lt#strong#_gt#שנאה כל כך קשה לאח יתום מאם, שמביאה אותם למעשה נורא כל כך. הם רק רואים את יוסף מרחוק, עוד לפני שהוא החל לומר להם את דברי אביו, הם חושבים להרוג אותו. "ויראו אותו מרחוק, ובטרם יקרב אליהם, ויתנכלו אותו להמיתו#_lt#/strong#_gt##_lt#strong#_gt#".#_lt#/strong#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt##_lt#strong#_gt#חשבו יוסף הצדיק ובנימין, שהיה צדיק גדול, אחד מארבעה אנשים שלא חטאו בכל חייהם ומתו רק בגלל חטאו של אדם הראשון - איך ניתן לתקן את החטא. שורש החטא נעוץ בשנאת חינם, נעשה אפוא את הדבר ההפוך לשנאת חינם - אהבת חינם#_lt#/strong#_gt##_lt#strong#_gt#!#_lt#/strong#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt##_lt#strong#_gt#בית המקדש נחרב בגלל שנאת חינם. הם ירבו אהבה ביניהם. על כן בכה כל אחד על החורבן, שעתיד להיות בחלקו של אחיו#_lt#/strong#_gt##_lt#strong#_gt#.#_lt#/strong#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt##_lt#strong#_gt#הפתרון לשנאת חינם הוא - לחשוב על צערו של החבר. אמנם עכשיו הם כבר היו בשמחה - יוסף משנה למלך מצרים. בנימין זכה לראות את האח האובד. לשניהם יש משפחות#_sc# ילדים ונשים. אבל הם מחפשים מהי נקודת הצער של האח, של השני. לבנימין לא כואבים באותו מעמד בתי המקדש, שיהיו בחלקו וייחרבו. כואב לו משכן שילה, אשר בחלקו של יוסף אחיו. ליוסף לא כואב משכן שילה, שיהיה בחלקו. כואבים לו שני בתי המקדש, שיהיו בחלקו של בנימין וייחרבו#_lt#/strong#_gt##_lt#strong#_gt#.#_lt#/strong#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt##_lt#strong#_gt#חז"ל לימדו אותנו כלל חשוב#_sc# מי שמצטער בצער חברו, יזכה לראות גם בשמחתו. לכן האחים הצדיקים יוסף ובנימין חיפשו להצטער באותו מעמד בצער של האחר. אצלם הצער היה אמיתי, מוחשי עד כדי בכי#_lt#/strong#_gt##_lt#strong#_gt#.#_lt#/strong#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt##_lt#strong#_gt#חשבתי להוסיף תשובה, על פי יסוד, שנלמד במסכת ברכות. "מר בריה דרבינה עבד הלולא לבריה". (=מר בנו של רבינא עשה סעודה לחתונת בנו) "חזנהו לרבנן דהוו קבדחי טובא" (=הוא ראה, שהחכמים היו עליזים יותר מדיי) "אייתי כסא דמוקרא בת ארבע מאה זוזי" (=הביא כוס זכוכית יקרה השווה ארבע מאות זוז) "ותבר קמייהו" (=ושבר אותה לפניהם) ואעציבו (=והוא והם התעצבו#_lt#/strong#_gt##_lt#strong#_gt#).#_lt#/strong#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt##_lt#strong#_gt#אומרים בעלי התוספות#_sc# "מכאן נהגו לשבור זכוכית בנישואין." כלומר, אין שמחה מושלמת, אסור לאדם להיות בשיא השמחה בעולם הזה, כי הוא נראה כמי שפורק עול מלכות שמים מעליו#_lt#/strong#_gt##_lt#strong#_gt#.#_lt#/strong#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt##_lt#strong#_gt#הגמרא שם מספרת על אביי, שישב לפני רבו רבה. ורבה העיר לו, שהוא נראה עליז יותר מדיי. אמר לו רבה#_sc# הרי כתוב- "וגילו ברעדה". ענה לו אביי#_sc# "אני מניח תפילין, והם שומרות ומזכירות לי לא לפרוק עול גם בזמן השמחה#_lt#/strong#_gt##_lt#strong#_gt#".#_lt#/strong#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt##_lt#strong#_gt#לפי דברי חז"ל, ייתכן, שיוסף ובנימין חיפשו לא להגיע לשיא שמחתם, ברם דווקא הם היו בשיא השמחה, כי ביניהם לא הייתה שום סיבה לפירוד. הם אחים מאב ואם#_lt#/strong#_gt##_lt#strong#_gt#.#_lt#/strong#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt##_lt#strong#_gt#בנימין לא היה שותף למכירה. בנימין לא היה שותף לקנאת האחים ביוסף. בנימין אף קרא לעשרת בניו על שם הפרדה מאחיו יוסף. ברגע הזה הם בוודאי לא רצו לפרוק עול. הם רצו, שהגילה תהיה ברעדה. לכן הם חיפשו על מה להצטער#_lt#/strong#_gt##_lt#strong#_gt#.#_lt#/strong#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt##_lt#strong#_gt#הגדלות שלהם ניכרת בכך שהם כל כך אהבו זה את זה, שכל אחד בחר להצטער עד כדי בכי על צערו של אחיו#_lt#/strong#_gt##_lt#strong#_gt#.#_lt#/strong#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt##_lt#strong#_gt#אפשר להוסיף, שאדם בעולם הזה צריך לדעת גם בזמן של שמחה, שיש זמנים אחרים. גם בזמן שעת לשמוח, לזכור שיש גם עת לבכות. באותה מידה לדעת גם הפוך, רחמנא ליצלן - בעת משבר של צער, של בכי, יש לזכור, שבעתיד יהיו גם זמנים אחרים, זמנים של שמחה, ויש להתעודד, לקוות, ולעולם לא לנפול לזרועות הייאוש ולא לחוש אבדון#_lt#/strong#_gt##_lt#strong#_gt#.#_lt#/strong#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt##_lt#strong#_gt#מי שיודע את היסוד הזה, לא יפרוק עול מלכות שמים - הן בזמן שמחה גדולה, הן בזמן של עצב, אף עד כדי בכי. העולם הזה אינו מושלם. מי שמבין, שהעולם הזה הוא פרוזדור לטרקלין, יזכה להכין עצמו היטב בפרוזדור וייכנס מוצלח לעולם הבא- לטרקלין#_lt#/strong#_gt##_lt#strong#_gt#.#_lt#/strong#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#strong#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt# #_lt#/span#_gt##_lt#/strong#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt##_lt#strong#_gt##_lt#span style="color#_sc# #0000ff;"#_gt#קריאת שמע#_lt#/span#_gt##_lt#/strong#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt##_lt#strong#_gt#כשיעקב אבינו פוגש את יוסף, הוא קורא קריאת שמע 20 . הוא לא ראה את יוסף כ"כ הרבה שנים, סוף סוף הם נפגשים, יוסף מחבק אותו, מנשק אותו, ויעקב קורא קריאת שמע! מה זה?! בדיוק עכשיו סוף זמן קריאת שמע?! חיכית עד הרגע האחרון, בדיוק לזמן הפגישה?! מסתמא, הפגישה היתה מתואמת, ידעו מראש. יוסף שלח הודעה, קבעו שעה, היו צלמים, זה לא היה מפגש מיקרי, שפתאום יעקב רואה את יוסף, ובמקרה הוא באמצע קריאת שמע. כנראה שהכל היה מתוכנן. הוא קורא קריאת שמע, דווקא כשהוא פוגש את יוסף.#_lt#/strong#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt##_lt#strong#_gt#צריך להבין שזה בדיוק הזמן לקרוא קריאת שמע! דווקא ברגע הזה שהוא פוגש את יוסף, ויש כזו שמחה והתרוממות, זה בדיוק הזמן לקרוא קריאת שמע, על מנת להעלות את כל השמחה הזאת אל מקורה העליון.#_lt#/strong#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt##_lt#strong#_gt# #_lt#/strong#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt##_lt#strong#_gt#אין לצייר את האבות כאדישים, חסרי רגשות ומופשטים לחלוטין מן המציאות. אלא שהמציאות אצל האבות היתה מרוממת. אמירת קריאת-שמע ברגע הפגישה עם יוסף היתה התוכן הגדול של המציאות השמחה של הפגישה. עומק שמחת הפגישה היה המשך הדיון בסוגיה של עגלה ערופה. ודאי התחדש ליוסף משהו בינתיים, וכן ליעקב, וכל אחד יוכל להוסיף עתה עוד לבירור הנושא. הם זוכרים את הסוגיא, את המקום בו הפסיקו, ועתה הם צריכים עכשיו להשלים אותה. זהו העולם הפנימי, עולם הקודש של קדושי ישראל, של האבות, שהעסק הרוחני שלהם, עולם עליון.#_lt#/strong#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt##_lt#strong#_gt#חז"ל ודאי מתארים לנו את הדברים הללו ממבט שלהם, ומתוך דבריהם אנו קודם כל רואים את המבט שלהם. רואים כיצד ראו חז"ל את הלכי רוחו ומעשיו של יעקב#_sc# באיזו סוגיא עסק. שבנה בית מדרש בתחילה. נפרדים מתוך דברי הלכה. אנחנו רואים שזה המבט של חכמים. והמבט הזה כמובן יונק מתוך אותה גדולה של תורה.#_lt#/strong#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt##_lt#strong#_gt#אם זה היה בדיוק היה קריאת שמע, או דבר אחר, או איזה התרוממות רוחנית אחרת, או איזה נקודה אחרת, לא חשוב כאן הפרט. חשוב כאן המבט העקרוני, הגדול#_sc# באיזה מדריגה רוחנית היו האבות. כך היה יעקב, כך היה יהודה. ואנחנו הממשיכים את המהלך הרוחני הזה. זה אומר שצריך להגיע למדריגה כזאת, שאדם חי בעולמה של תורה, שאינה מופרדת מהחיים, אלא הינה חלק מעצם החיים, חלק מנשמת החיים שבתוכו. הוא חי תורה, נושם תורה. לשון הברכה "כי הם חיינו ואורך ימינו" אינה מליצה, אין זו התבטאות סתמית שאנו אומרים בשעת התפילה, אלא זו מציאות פנימית עצמית, שחיה בתוך תוכה של האומה הישראלית, שהתורה והחיים הם דבר אחד. יהי רצון שנזכה להפנים את הדברים הללו, וללכת בדרכי אבות.#_lt#/strong#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#strong#_gt# #_lt#/strong#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#strong#_gt# #_lt#/strong#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt##_lt#strong#_gt# #_lt#/strong#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt# |