"ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה, מראשית השנה ועד אחרית השנה".
ובמקום אחר נאמר (זכריה ד): "עיני ה' המה משוטטים בכל הארץ".
עיני ה' – הן עיני ההשגחה, והן משוטטות כל הזמן בדאגה לברואיו. העיניים של ה' הן עיניים עם רחמנות גדולה מאוד.
כאשר אדם זוכה לעין טובה, כלומר להסתכלות חיובית, הן על עצמו והן על הזולת, הוא זוכה להרגיש שלם וטוב עם עצמו.
וכשאדם מביט בעין רעה על העולם, אף עליו מביטים בעין רעה.
מה גורם לאדם להסתכלות רעה? אותם החסרונות הקיימים בו, אולם האדם לא מסוגל להסתכל על עצמו ולומר 'כאן יש לי חסרון וכאן יש לי חסרון', לכן הוא מסתכל על חסרונות הזולת, ודרך ראיה זו הוא, כביכול, מצביע על חסרונותיו.
כשאדם מסתכל כל הזמן על מעשיהם של אחרים הוא מקבל עין רעה. וחשוב לזכור – לא באנו לעולם הזה כדי לתקן את הזולת על ידי שנתבונן ונסתכל על מעשיהם, יש לכל אחד מספיק עבודה משל עצמו. לכן טוב יהיה הדבר אם כל אדם יפנה את מבטיו רק כלפי עצמו ואל עבודתו ותיקונו.
עין טובה היא עין שגורמת לנו לשמוח בשמחתם של אחרים, לרצות שיהיה להם טוב. מעלה גדולה מאוד להביט בעין כזו על הזולת, משום שהדבר הזה הוא יותר מלדון לכף זכות. כי בכף זכות אני רואה את הרע ומנסה ללמד זכות על הזולת. אולם עין טובה אינה רואה רע אלא רק טוב.
מן לעשירים ומן לעניים
"ויענך וירעיבך, ויאכילך את המן... למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם – כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם" (פרשת השבוע ח, ג).
האוכל שאכלו אבותינו בזמן נדודיהם במדבר, ה'מן', היה שונה לחלוטין מכל מזון אחר אותו אכלו היהודים אי-פעם. קראו לו "לחם מן השמים", ולפני אכילתו לא בירכו "המוציא לחם מן הארץ" אלא "המוציא לחם מן השמים"!
אנו יודעים שהכוחות הפנימיים של האדם מתגלים בעיקר בעיתות משבר. בזמני שלום, כשהכל מתנהל על מי מנוחות, האדם לא מגלה את הפוטנציאל הטמון בו. כשהוא נדרש להתאמץ עד גבול הסיבולת שלו, נחשפים כוחות ומשאבים אותם לא הכיר.
מסיבה זו עובר חייל אימונים מפרכים. מפקדיו לא מסתפקים בהרצאות, סרטים ושיקופיות. הם יתנו לו לרוץ ולשאת משאות כבדים, ירעיבו ויצמיאו אותו. אימונים אלו מכינים את החייל לאתגרים המצפים לו מאוחר יותר, במפגש פנים אל פנים עם האויב.
ל'מן' שאכלו אבותינו היתה מטרה זהה: לאמן ולהכין את היהודים לקראת הניסיונות המצפים להם כאשר ייכנסו לארץ המובטחת.
בחיים ישנם שני סוגי ניסיונות: ניסיון העניות וניסיון העשירות.
ניסיון העניות הוא הנפוץ ביותר. כשחסר לנו משהו, בין אם זה כסף, תכונות אופי נחשקות, בן-זוג או הורים, מראה חיצוני וכל דבר אחר – אנו נדרשים להתמודד עם ניסיון העניות.
הדרך הנכונה להתמודד עם הניסיון היא האמונה בלב שלם ששום דבר לא קורה במקרה, וכי הכל נעשה מאת הבורא יתברך לטובתנו, ורק לטובתנו.
קל לדבר; קשה לזכור זאת כשאנו עוברים תקופה קשה. אך בסופו של דבר, האתגרים נועדו לגלות בנו כוחות ומשאבים פנימיים. אם נפנים זאת נוכל להפוך אותם לקרש קפיצה לעבודה ושיפור עצמי.
קראתי פעם ראיון עם רקדנית בלט מפורסמת שסיפרה על אימונים פיזיים מפרכים שעליה לעבור כדי לשמור על הכושר. אמרתי לעצמי: ריבונו של עולם, מדוע שמישהי תרצה להיות רקדנית? אך היא היתה מוכנה להשקיע בשל השכר שציפה לה לבסוף. הקשיים שאנו עוברים הם השקעה משתלמת, עליה נקבל ללא ספק את הגמול.
הניסיון השני הוא ניסיון העשירות.
תשאלו, איזה ניסיון יש כאן? את עשירה, בעלך נחמד, המשפחה מאירת פנים, יש לך משרה מצויינת ואת אוהבת את העבודה...
למעשה ניסיון העשירות קשה יותר מניסיון העניות. אדם שלא חסר לו מאום יכול לומר: "מגיע לי! אני כל-כך נחמד, מקיים מצוות, משתדל להיות הוגן... היה עליי לקבל יותר"!
עצוב לראות "עשירים", בכסף או בתכונה אחרת (מראה חיצוני מושך, קול ערב, כשרונות מיוחדים) המסתובבים עם אף בשמים. לדעתם על העולם כולו להכיר במעלותיהם ולתת להם כבוד בהתאם, אך הם שוכחים כי העשירות היא מתנת שמים בלבד שניתנה להם כדי למלאות את שליחותם בעולם.
כדי להכין אותנו לניסיונות אלו, אכלנו את המן במשך ארבעים שנה.
על-פניו היה ה'מן' מעניק תחושת עשירות: ניתן היה לטעום בו את כל הטעמים שבעולם. בנוסף לכך מספר המדרש שיחד עם המן ירדו מדי בוקר אבנים טובות ומרגליות. על היהודים היה להתכופף בלבד ולזכות בעושר אגדי.
אך בד-בבד, הוא העמיד אותם בניסיון העניות: בניגוד לעשירים שכספם צבור בכספת ובבנק וארונות המטבח גדושים במזון רב ומגוון, לא יכלו היהודים לצבור מן בבתיהם. היה עליהם לצאת מדי בוקר וללקוט אותו שוב. בלילה היו הם הולכים לישון עם בית ריק ממזון, באמונה שלימה שמחר בבוקר ה' ישוב ויתן להם מזון מן השמים.
כך, על-ידי אכילה ממושכת של המן, רכשו היהודים את האמונה האמיתית בבורא עולם, אמונה כי בסופו של דבר הכל מאת האלוקים – "כי על מוצא פי ה', יחיה האדם".
''בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ''
שאלה מפורסמת ששואלים כולם: בגמרא קדושין (ל''ט:) נאמר: שאין שכר מצוה בעולם הזה, אבל הרי כתוב: ''בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ'' (דברים כ''ד, ט''ו)?
מסופר שפעם ניגש הגאון רבי נפתלי טרופ זצ''ל, שהיה ראש ישיבה בראדין, אל ה'חפץ חיים' ואמר לו שמצב הישיבה בכי רע והתלמידים רעבים ללחם. האם אני יכול למכור 'אמן' אחד ולקבל תמורת זה כסף מד' וכך אוכל לפרנס לא רק את הישיבה שלנו?!
ענה לו ה'חפץ חיים': אם היה נכנס ילד לחנות מכולת ומבקש מסטיק מהמוכר והיה משלם לו בשטר של מליון דולר. האם היה מקבל עודף?
כל העולם כולו - לא יספיק כדי לשלם לך את השכר של ענית 'אמן' אחד! זאת הכונה ששכר מצוה בעולם הזה - אין!
ואם תאמר, שמא ניתן לשלם במצות 'אמן' אחת, אבל לבקש תמורתה ''רק'' מאה אלף דולר?
התשובה היא שאת השכר של המצוה - קובע האדם בעצמו! ד' משלם לשונאיו את השכר בעולם הזה, כדי להאבידם ככתוב: ''וּמְשַׁלֵּם לְשׂנְאָיו אֶל פָּנָיו לְהַאֲבִידו'' (דברים ז י).
והלא אין שכר בעולם הזה?
אלא שאת שכר המעשים מקבלים בדיוק לפי מה שהאדם מעריך אותם!
"והיה עקב תשמעון" - "אם המצוות קלות שאדם דש בעקביו תשמעון" (רש"י )
העקב, הוא החלק התחתון שבגוף האדם הוא אומנם חשוב לתפקוד הרגל אך בודאי שאינו נושא באחריות כללית כמו שמחזיקים הלב והראש. והנה, אף על פי כן תולה משה רבינו את הברכה הצפונה לעם ישראל, במצוות 'פשוטות' שאדם אינו טורח לבצע, ומבטיח עבורם שפע גשמי, דוקא בזמן היקר והקצר שנותר למשה בעולם הזה, הוא טורח להזהיר על המצוות ה'שוליות'.
ל'עקב' יש משמעות נוספת, העקב שברגל עם היותו נחות ותחתון, עליו עומד הגוף. גם אותם המצוות המכונות 'עקב' נושאות באחריות דומה, הם מסיימות ומשלימות את המצוות העיקריות, ועליהן עומדת קומת המצוות השלימה.
תקופה זו בה אנו נמצאים נקראת במקורות, "עקבתא דמשיחא", מלשון עקב. תקופה זו היא משלימה ומסיימת את ימי הגלות. הנסיונות שבה קשים, דוקא בשל כך, דרושה הקפדה יתירה בשמירת המצוות. כשנמצאים בתקופה שחותמת את עבודתם של בני ישראל בכל הדורות, על יהודי להקפיד במיוחד על המצוות הקטנות שאינו רואה בהם חשיבות, מצוות שהוא דש בעקביו.
נאמר כי משה רבינו היה עניו מכל האיש אשר על פני האדמה כיון שהביט ברוח הקודש על תקופה זו של עיקבתא דמשיחא, בה החושך הרוחני יהיה רב, והנסיונות יעלימו על האמת, ובכל זאת יקיימו יהודים תורה ומצוות. משה רבינו הביט על עצמו ועל תקופתו והסיק כי לקיים תורה ומצוות בתקופה של גילוי אלוקי כה מוחשי הוא דבר מתבקש, אך לקיים את המצוות בעקבתא דמשיחא, זאת גדולה שהוא מצדיע לה. דוקא בתקופה זו, תולה משה את הברכה והשפע הגשמי של עם ישראל בביצוע המצוות הקטנות, כי משמעותן רב וסימבולי.
'בורג' הוא פיסת מתכת קטנה, אך כשזה חסר למערכת חשמלית מתוחכמת, היא לא תעבוד...#_lt#p#_gt#"ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה, מראשית השנה ועד אחרית השנה".#_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt#ובמקום אחר נאמר (זכריה ד)#_sc# "עיני ה' המה משוטטים בכל הארץ".#_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt#עיני ה' – הן עיני ההשגחה, והן משוטטות כל הזמן בדאגה לברואיו. העיניים של ה' הן עיניים עם רחמנות גדולה מאוד.#_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt# כאשר אדם זוכה לעין טובה, כלומר להסתכלות חיובית, הן על עצמו והן על הזולת, הוא זוכה להרגיש שלם וטוב עם עצמו.#_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt#וכשאדם מביט בעין רעה על העולם, אף עליו מביטים בעין רעה.#_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt#מה גורם לאדם להסתכלות רעה? אותם החסרונות הקיימים בו, אולם האדם לא מסוגל להסתכל על עצמו ולומר 'כאן יש לי חסרון וכאן יש לי חסרון', לכן הוא מסתכל על חסרונות הזולת, ודרך ראיה זו הוא, כביכול, מצביע על חסרונותיו.#_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt#כשאדם מסתכל כל הזמן על מעשיהם של אחרים הוא מקבל עין רעה. וחשוב לזכור – לא באנו לעולם הזה כדי לתקן את הזולת על ידי שנתבונן ונסתכל על מעשיהם, יש לכל אחד מספיק עבודה משל עצמו. לכן טוב יהיה הדבר אם כל אדם יפנה את מבטיו רק כלפי עצמו ואל עבודתו ותיקונו.#_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt# עין טובה היא עין שגורמת לנו לשמוח בשמחתם של אחרים, לרצות שיהיה להם טוב. מעלה גדולה מאוד להביט בעין כזו על הזולת, משום שהדבר הזה הוא יותר מלדון לכף זכות. כי בכף זכות אני רואה את הרע ומנסה ללמד זכות על הזולת. אולם עין טובה אינה רואה רע אלא רק טוב.#_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt# #_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#strong#_gt#מן לעשירים ומן לעניים#_lt#/strong#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#strong#_gt# #_lt#/strong#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt#"ויענך וירעיבך, ויאכילך את המן... למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם – כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם" (פרשת השבוע ח, ג).#_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt#האוכל שאכלו אבותינו בזמן נדודיהם במדבר, ה'מן', היה שונה לחלוטין מכל מזון אחר אותו אכלו היהודים אי-פעם. קראו לו "לחם מן השמים", ולפני אכילתו לא בירכו "המוציא לחם מן הארץ" אלא "המוציא לחם מן השמים"!#_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt#אנו יודעים שהכוחות הפנימיים של האדם מתגלים בעיקר בעיתות משבר. בזמני שלום, כשהכל מתנהל על מי מנוחות, האדם לא מגלה את הפוטנציאל הטמון בו. כשהוא נדרש להתאמץ עד גבול הסיבולת שלו, נחשפים כוחות ומשאבים אותם לא הכיר.#_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt# מסיבה זו עובר חייל אימונים מפרכים. מפקדיו לא מסתפקים בהרצאות, סרטים ושיקופיות. הם יתנו לו לרוץ ולשאת משאות כבדים, ירעיבו ויצמיאו אותו. אימונים אלו מכינים את החייל לאתגרים המצפים לו מאוחר יותר, במפגש פנים אל פנים עם האויב.#_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt#ל'מן' שאכלו אבותינו היתה מטרה זהה#_sc# לאמן ולהכין את היהודים לקראת הניסיונות המצפים להם כאשר ייכנסו לארץ המובטחת.#_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt#בחיים ישנם שני סוגי ניסיונות#_sc# ניסיון העניות וניסיון העשירות.#_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt#ניסיון העניות הוא הנפוץ ביותר. כשחסר לנו משהו, בין אם זה כסף, תכונות אופי נחשקות, בן-זוג או הורים, מראה חיצוני וכל דבר אחר – אנו נדרשים להתמודד עם ניסיון העניות.#_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt#הדרך הנכונה להתמודד עם הניסיון היא האמונה בלב שלם ששום דבר לא קורה במקרה, וכי הכל נעשה מאת הבורא יתברך לטובתנו, ורק לטובתנו.#_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt#קל לדבר; קשה לזכור זאת כשאנו עוברים תקופה קשה. אך בסופו של דבר, האתגרים נועדו לגלות בנו כוחות ומשאבים פנימיים. אם נפנים זאת נוכל להפוך אותם לקרש קפיצה לעבודה ושיפור עצמי.#_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt#קראתי פעם ראיון עם רקדנית בלט מפורסמת שסיפרה על אימונים פיזיים מפרכים שעליה לעבור כדי לשמור על הכושר. אמרתי לעצמי#_sc# ריבונו של עולם, מדוע שמישהי תרצה להיות רקדנית? אך היא היתה מוכנה להשקיע בשל השכר שציפה לה לבסוף. הקשיים שאנו עוברים הם השקעה משתלמת, עליה נקבל ללא ספק את הגמול.#_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt#הניסיון השני הוא ניסיון העשירות.#_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt#תשאלו, איזה ניסיון יש כאן? את עשירה, בעלך נחמד, המשפחה מאירת פנים, יש לך משרה מצויינת ואת אוהבת את העבודה...#_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt# למעשה ניסיון העשירות קשה יותר מניסיון העניות. אדם שלא חסר לו מאום יכול לומר#_sc# "מגיע לי! אני כל-כך נחמד, מקיים מצוות, משתדל להיות הוגן... היה עליי לקבל יותר"!#_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt#עצוב לראות "עשירים", בכסף או בתכונה אחרת (מראה חיצוני מושך, קול ערב, כשרונות מיוחדים) המסתובבים עם אף בשמים. לדעתם על העולם כולו להכיר במעלותיהם ולתת להם כבוד בהתאם, אך הם שוכחים כי העשירות היא מתנת שמים בלבד שניתנה להם כדי למלאות את שליחותם בעולם.#_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt#כדי להכין אותנו לניסיונות אלו, אכלנו את המן במשך ארבעים שנה.#_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt#על-פניו היה ה'מן' מעניק תחושת עשירות#_sc# ניתן היה לטעום בו את כל הטעמים שבעולם. בנוסף לכך מספר המדרש שיחד עם המן ירדו מדי בוקר אבנים טובות ומרגליות. על היהודים היה להתכופף בלבד ולזכות בעושר אגדי.#_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt#אך בד-בבד, הוא העמיד אותם בניסיון העניות#_sc# בניגוד לעשירים שכספם צבור בכספת ובבנק וארונות המטבח גדושים במזון רב ומגוון, לא יכלו היהודים לצבור מן בבתיהם. היה עליהם לצאת מדי בוקר וללקוט אותו שוב. בלילה היו הם הולכים לישון עם בית ריק ממזון, באמונה שלימה שמחר בבוקר ה' ישוב ויתן להם מזון מן השמים.#_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt# כך, על-ידי אכילה ממושכת של המן, רכשו היהודים את האמונה האמיתית בבורא עולם, אמונה כי בסופו של דבר הכל מאת האלוקים – "כי על מוצא פי ה', יחיה האדם".#_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt# #_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt#''בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ'' #_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt#שאלה מפורסמת ששואלים כולם#_sc# בגמרא קדושין (ל''ט#_sc#) נאמר#_sc# שאין שכר מצוה בעולם הזה, אבל הרי כתוב#_sc# ''בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ'' (דברים כ''ד, ט''ו)?#_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt#מסופר שפעם ניגש הגאון רבי נפתלי טרופ זצ''ל, שהיה ראש ישיבה בראדין, אל ה'חפץ חיים' ואמר לו שמצב הישיבה בכי רע והתלמידים רעבים ללחם. האם אני יכול למכור 'אמן' אחד ולקבל תמורת זה כסף מד' וכך אוכל לפרנס לא רק את הישיבה שלנו?!#_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt# ענה לו ה'חפץ חיים'#_sc# אם היה נכנס ילד לחנות מכולת ומבקש מסטיק מהמוכר והיה משלם לו בשטר של מליון דולר. האם היה מקבל עודף?#_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt#כל העולם כולו - לא יספיק כדי לשלם לך את השכר של ענית 'אמן' אחד! זאת הכונה ששכר מצוה בעולם הזה - אין!#_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt#ואם תאמר, שמא ניתן לשלם במצות 'אמן' אחת, אבל לבקש תמורתה ''רק'' מאה אלף דולר?#_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt#התשובה היא שאת השכר של המצוה - קובע האדם בעצמו! ד' משלם לשונאיו את השכר בעולם הזה, כדי להאבידם ככתוב#_sc# ''וּמְשַׁלֵּם לְשׂנְאָיו אֶל פָּנָיו לְהַאֲבִידו'' (דברים ז י).#_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt#והלא אין שכר בעולם הזה?#_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt#אלא שאת שכר המעשים מקבלים בדיוק לפי מה שהאדם מעריך אותם!#_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt# #_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#strong#_gt#"והיה עקב תשמעון" - "אם המצוות קלות שאדם דש בעקביו תשמעון" (רש"י )#_lt#/strong#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt# #_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt#העקב, הוא החלק התחתון שבגוף האדם הוא אומנם חשוב לתפקוד הרגל אך בודאי שאינו נושא באחריות כללית כמו שמחזיקים הלב והראש. והנה, אף על פי כן תולה משה רבינו את הברכה הצפונה לעם ישראל, במצוות 'פשוטות' שאדם אינו טורח לבצע, ומבטיח עבורם שפע גשמי, דוקא בזמן היקר והקצר שנותר למשה בעולם הזה, הוא טורח להזהיר על המצוות ה'שוליות'.#_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt# ל'עקב' יש משמעות נוספת, העקב שברגל עם היותו נחות ותחתון, עליו עומד הגוף. גם אותם המצוות המכונות 'עקב' נושאות באחריות דומה, הם מסיימות ומשלימות את המצוות העיקריות, ועליהן עומדת קומת המצוות השלימה.#_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt# תקופה זו בה אנו נמצאים נקראת במקורות, "עקבתא דמשיחא", מלשון עקב. תקופה זו היא משלימה ומסיימת את ימי הגלות. הנסיונות שבה קשים, דוקא בשל כך, דרושה הקפדה יתירה בשמירת המצוות. כשנמצאים בתקופה שחותמת את עבודתם של בני ישראל בכל הדורות, על יהודי להקפיד במיוחד על המצוות הקטנות שאינו רואה בהם חשיבות, מצוות שהוא דש בעקביו.#_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt# נאמר כי משה רבינו היה עניו מכל האיש אשר על פני האדמה כיון שהביט ברוח הקודש על תקופה זו של עיקבתא דמשיחא, בה החושך הרוחני יהיה רב, והנסיונות יעלימו על האמת, ובכל זאת יקיימו יהודים תורה ומצוות. משה רבינו הביט על עצמו ועל תקופתו והסיק כי לקיים תורה ומצוות בתקופה של גילוי אלוקי כה מוחשי הוא דבר מתבקש, אך לקיים את המצוות בעקבתא דמשיחא, זאת גדולה שהוא מצדיע לה. דוקא בתקופה זו, תולה משה את הברכה והשפע הגשמי של עם ישראל בביצוע המצוות הקטנות, כי משמעותן רב וסימבולי.#_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt# 'בורג' הוא פיסת מתכת קטנה, אך כשזה חסר למערכת חשמלית מתוחכמת, היא לא תעבוד...#_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt##_lt#strong#_gt# #_lt#/strong#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt# |