מנהיג ועבד
כאשר הגיעה שעתו של משה רבינו להיאסף אל עמו, הוא מבקש מהקב"ה למנות במקומו מנהיג טוב לישראל – "איש על העדה, אשר רוח בו – שיוכל להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד מישראל, מנהיג שיהיה סובל כל אחד ואחד לפי דעתו שהרי דעותיהן אינן דומות זה לזה כשם שפרצופיהם אינם דומים זה לזה" (במדבר כז טו-יח רש"י)
הקב"ה הפליא לעשות כשברא פרצופים רבים, שונים זה מזה, יותר הפליא לעשות, כשברא דעות שונות ומגוונות.
וגדולתו של המנהיג היא ביכולתו לאחד את האומה למרות הבדלי הדעות, למרות שהם שנים-עשר שבטים, למרות שיש בהם זרמים שונים ומפלגות שונות.
הגדלות היא להתאחד מבלי למחוק ולבטל את דעתו או אישיותו של איש. שלא ינסה לדכא ולהשליט עצמו על העם, אלא יבין ללבו של כל אחד, ויסייע לו לבטא את רוחו המיוחדת. הרי כל אחד בדעתו ובייחודו תורם לרקמה של העם , מה שיש בזה אין בזה ומה שאין בזה יש בזה כאברי האדם המשלימים זה את זה.
זוהי מידת המלכות, מידה מסכמת, הכוללת את כל המידות כולן .
מנהיג כזה אינו רואה עצמו כשליט, אלא כ"עבד לעם קודש על אדמת הקודש" .
*******************
עומד משה רבנו ערב הכניסה לארץ, ומבקש למצוא יורש לעצמו. "יפקוד ה'... איש על העדה". מתוך פסוקי התורה לא ידוע לנו אם חשב משה על מועמד כלשהו. גם לא ידוע אם מישהו הגיש את מועמדותו לתפקיד רם המעלה. דבר אחד ברור היה להם לחז"ל מתוך דקדוק בפסוקי התורה: יהושע בן-נון לא הגיש מועמדות. על כן מצוה הקב"ה את משה: "קח לך את יהושע בן נון". לבד הוא לא יבוא. עליך "לקחת" אותו. ועדיין זוכרים אנו את תגובתו של יהושע כלפי מי שניבא על כך שמשה מת, והוא, יהושע, הוא שיזכה להכניס את ישראל לארצם.
גם בפרשת וילך רואים אנו את תכונתו של יהושע. צריך לצוות ולחזור ולצוות עליו "חזק ואמץ". לא מנהיג טבעי הוא. להיפך: דמות של "אנטי-מנהיג", דמוקרט העושה את כל דבריו בעצת הזקנים. אך הקב"ה מצווהו: "חזק ואמץ, כי אתה תביא את העם הזה אל הארץ...": "קח מקל והך על קדקדן! דבר (מנהיג) אחד לדור!"
כיצד א"כ מביאים אדם כזה לכך שיסכים ליטול על עצמו את הנהגת הציבור? הן כסף, כבוד ושררה אינם עומדים בראש מעייניו של המועמד, אשר מן הסתם היה מעדיף להמשיך לעסוק בסידור הספסלים בבית מדרשו של משה! חז"ל מביאים את הטיעון בו הציע הקב"ה למשה רבינו להשתמש לצורך השיכנוע: "אשריך שזכית להנהיג בניו של מקום". זכות היא להיות "עבד לעם קדוש". זכות היא להיות שליח ה'. ואף שעצם ההנהגה קשה מאד, ואין עמה סיפוק וכבוד: "דע שטרחנין הם, סרבנים הם...".
משה רבנו הוסיף עוד נופך משלו: "לקחו בדברים, והודיעו מתן שכר של פרנסי ישראל לעולם הבא". וכאן הדברים מודגשים עוד יותר. לא שררה נוטל עליו יהושע, אשר שכרה מובטח בצידה בעולם הזה, כי אם עבדות קשה וכפויית טובה, אשר אין לה שכר כי אם מיד ה'. "וכל העוסקים בצרכי ציבור באמונה, הקב"ה (ורק הוא...) ישלם שכרם".
מסירת-נפש שמביאה את הגאולה
פרשת פינחס נפתחת בשכר שנתן הקב"ה לפינחס, ובהמשכה התורה דנה בסדרי חלוקתה של ארץ-ישראל, בהתמנותו של יהושע לרועה ישראל, המכניס את עם-ישראל לארץ-ישראל, ולאחר מכן בפרשת הקרבנות, שאת מקצתם אפשר היה לקיים רק לאחר הכניסה לארץ. נראה שיש קשר בין מעשהו של פינחס לשאר העניינים המסופרים בפרשה.
יתרה מזו: חז"ל אומרים, שאילולא חטאו בני-ישראל, הייתה כניסתם הראשונה לארץ נהפכת לגאולה האמיתית והשלמה, ולא היו גולים ממנה עוד. נמצא אפוא שפרטי הכניסה לארץ דומים לגאולה העתידה. ואף עניין זה קשור לפינחס, שהרי אמרו חז"ל "פינחס זה אליהו", מבשר הגאולה.
עיקר החידוש של זמן הגאולה, שאז יתקיים "ולא ייכנף עוד מוריך", כלומר, שהקב"ה לא יתכסה עוד בלבושים ובהסתרים, אלא יאיר בגלוי. כיום מאיר האור האלוקי דרך לבושים ועל-ידי צמצומים, שגורמים להתגלות של הארה מצומצמת ומוגבלת בלבד. לעומת זאת, בזמן הגאולה יאיר האור האלוקי עצמו, ללא צמצומים ולבושים.
גם בנפש האדם מתקיימות שתי הדרגות הכלליות הללו. יש הארה של הנפש כפי שהיא מצטמצמת ומתלבשת בכוחות מוגדרים, ויש עצם הנפש, כפי שהיא במלוא עוצמתה הבלתי-מוגבלת.
כל עוד מדובר בדרגות המצומצמות של הנפש, יש מקום לשיקולים לכאן ולכאן, וגם כאשר מתקבלת החלטה, עוצמתה תלויה במידת השכל או הרגש שגרמו לה. לא יכולה להיות כאן התמסרות בלתי-מוגבלת, מאחר שכוחות הנפש, שמהם נובעת החלטה זו, כל עצמם מדודים ומוגבלים.
לעומת זאת, כאשר באדם מתגלית עצם הנפש – היא באה לידי ביטוי בהתמסרות אין-סופית, נטולת גבולות. אנו מגדירים זאת מסירת-נפש, כי בעצם הנפש אין הגבלות ושיקולים לכאן ולכאן, אלא התמסרות מוחלטת, שלמעלה מטעמים ונימוקים והסברים.
פינחס מייצג את מסירת-הנפש המוחלטת הזאת. הוא מסר את נפשו גם על דבר שעל-פי הדין לא היה חייב לעשותו. לו היה שואל בבית-דין מה לעשות, לא היו מורים לו לעשות את המעשה שעשה, שהרי הדין "קנאים פוגעים בו" הוא מסוג הדברים ש"אין מורין לו". אלא שאצל פינחס האירה נקודת מסירת-הנפש, שלמעלה מכל חשבונות ושיקולים, ולכן לא חיכה להוראות אלא מסר את נפשו ועשה את הדבר הראוי.
זה הקשר בין עניינו של פינחס לבין הגאולה: הגאולה העתידה תבוא דווקא על-ידי מסירת-נפש, שאינה מדודה על-פי חשבונות ושיקולים. זו העבודה הנדרשת מאיתנו בעמדנו בעקבתא דמשיחא, ערב הגאולה – למסור את עצמנו לגמרי לקב"ה ולמילוי רצונו, למעלה מכל חשבון והגבלה. כך נזכה ש"פינחס זה אליהו" יבוא ויבשר לנו על ביאת משיח-צדקנו בקרוב ממש.
אהבה שווה
בקשת משה הייתה, שכשם שהקב"ה הוא "אלוקי הרוחות לכל בשר", הן ליראיו והן לשאינם יראים, כך ייתן לישראל מנהיג לכל בשר - מנהיג שיאהב במידה שווה כל יהודי ויהודי.(קדושת לוי)
"צרור את המדיינים"
רבי חיים-מאיר מוויז'ניץ אמר: "מוכן אני לקבל את החוטאים הגדולים ביותר, אפילו בעברות החמורות של עבודה זרה וגילוי עריות, אבל את בעלי המחלוקת איני רוצה לראות בד' אמותיי".
שאלוהו: עד כדי כך?
השיב הצדיק: "התורה אומרת 'צרור את המדיינים', הילחם בבעלי המחלוקת, אנשי הריב והמדון, ומדוע? 'כי צוררים הם לכם... על דבר פעור ועל דבר כזבי' – בעלי המחלוקת גרועים מחוטאים בעבודה זרה ('פעור') ובגילוי עריות ('כזבי'). עובדה היא שלחורבן הבית הראשון היו צריכות להיות שלוש העברות החמורות, ואילו הבית השני נחרב בגלל חטא אחד בלבד – שנאת חינם".
הוא דתן ואבירם וגו' (כו, ט).
לכאורה לא מובן, דתן ואבירם לא היו משבט לוי ולא חשבו על עצמם והתורה פירסמה שמם לדראון ואילו מאתיים וחמישים מקריבי הקטורת התכוונו לעצמם והתורה חסה על כבודם ולא פרסמה שמותיהם. ונראה לומר כי יתכן עוד לסלוח לאדם שאינו יכול להתגבר על יצרו ועל כבודו המדומה ושואף לגדולות, אבל לבעל מחלוקת לשם מחלוקת שאין לו טובת הנאה מזה אי אפשר לסלוח ויש לפרסם שמו לגנאי. חידושי הרי"מ#_lt#p#_gt# #_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#strong#_gt#מנהיג ועבד#_lt#/strong#_gt##_lt#strong#_gt# #_lt#/strong#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#strong#_gt#כאשר הגיעה שעתו של משה רבינו להיאסף אל עמו, הוא מבקש מהקב"ה למנות במקומו מנהיג טוב לישראל #_lt#/strong#_gt##_lt#strong#_gt#–#_lt#/strong#_gt##_lt#strong#_gt# "איש על העדה, אשר רוח בו – שיוכל להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד מישראל, מנהיג שיהיה סובל כל אחד ואחד לפי דעתו שהרי דעותיהן אינן דומות זה לזה כשם שפרצופיהם אינם דומים זה לזה" (במדבר כז טו-יח רש"י) #_lt#/strong#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#strong#_gt# #_lt#/strong#_gt##_lt#strong#_gt#הקב"ה הפליא לעשות כשברא פרצופים רבים, שונים זה מזה, יותר הפליא לעשות, כשברא דעות שונות ומגוונות.#_lt#/strong#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#strong#_gt##_lt#/strong#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#strong#_gt#וגדולתו של המנהיג היא ביכולתו לאחד את האומה למרות הבדלי הדעות, למרות שהם שנים-עשר שבטים, למרות שיש בהם זרמים שונים ומפלגות שונות. #_lt#/strong#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#strong#_gt#הגדלות היא להתאחד מבלי למחוק ולבטל את דעתו או אישיותו של איש. שלא ינסה לדכא ולהשליט עצמו על העם, אלא יבין ללבו של כל אחד, ויסייע לו לבטא את רוחו המיוחדת. הרי כל אחד בדעתו ובייחודו תורם לרקמה של העם , מה שיש בזה אין בזה ומה שאין בזה יש בזה כאברי האדם המשלימים זה את זה.#_lt#/strong#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#strong#_gt# #_lt#/strong#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#strong#_gt#זוהי מידת המלכות, מידה מסכמת, הכוללת את כל המידות כולן . #_lt#/strong#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#strong#_gt#מנהיג כזה אינו רואה עצמו כשליט, אלא כ"עבד לעם קודש על אדמת הקודש" .#_lt#/strong#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#strong#_gt#*******************#_lt#/strong#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#strong#_gt# #_lt#/strong#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#strong#_gt#עומד משה רבנו ערב הכניסה לארץ, ומבקש למצוא יורש לעצמו. "יפקוד ה'... איש על העדה". מתוך פסוקי התורה לא ידוע לנו אם חשב משה על מועמד כלשהו. גם לא ידוע אם מישהו הגיש את מועמדותו לתפקיד רם המעלה. דבר אחד ברור היה להם לחז"ל מתוך דקדוק בפסוקי התורה#_sc# יהושע בן-נון לא הגיש מועמדות. על כן מצוה הקב"ה את משה#_sc# "קח לך את יהושע בן נון". לבד הוא לא יבוא. עליך "לקחת" אותו. ועדיין זוכרים אנו את תגובתו של יהושע כלפי מי שניבא על כך שמשה מת, והוא, יהושע, הוא שיזכה להכניס את ישראל לארצם.#_lt#/strong#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#strong#_gt#גם בפרשת וילך רואים אנו את תכונתו של יהושע. צריך לצוות ולחזור ולצוות עליו "חזק ואמץ". לא מנהיג טבעי הוא. להיפך#_sc# דמות של "אנטי-מנהיג", דמוקרט העושה את כל דבריו בעצת הזקנים. אך הקב"ה מצווהו#_sc# "חזק ואמץ, כי אתה תביא את העם הזה אל הארץ..."#_sc# "קח מקל והך על קדקדן! דבר (מנהיג) אחד לדור!" #_lt#/strong#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#strong#_gt# #_lt#/strong#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#strong#_gt#כיצד א"כ מביאים אדם כזה לכך שיסכים ליטול על עצמו את הנהגת הציבור? הן כסף, כבוד ושררה אינם עומדים בראש מעייניו של המועמד, אשר מן הסתם היה מעדיף להמשיך לעסוק בסידור הספסלים בבית מדרשו של משה! חז"ל מביאים את הטיעון בו הציע הקב"ה למשה רבינו להשתמש לצורך השיכנוע#_sc# "אשריך שזכית להנהיג בניו של מקום". זכות היא להיות "עבד לעם קדוש". זכות היא להיות שליח ה'. ואף שעצם ההנהגה קשה מאד, ואין עמה סיפוק וכבוד#_sc# "דע שטרחנין הם, סרבנים הם...". #_lt#/strong#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#strong#_gt#משה רבנו הוסיף עוד נופך משלו#_sc# "לקחו בדברים, והודיעו מתן שכר של פרנסי ישראל לעולם הבא". וכאן הדברים מודגשים עוד יותר. לא שררה נוטל עליו יהושע, אשר שכרה מובטח בצידה בעולם הזה, כי אם עבדות קשה וכפויית טובה, אשר אין לה שכר כי אם מיד ה'. "וכל העוסקים בצרכי ציבור באמונה, הקב"ה (ורק הוא...) ישלם שכרם".#_lt#/strong#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#strong#_gt# #_lt#/strong#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#strong#_gt#מסירת-נפש שמביאה את הגאולה#_lt#/strong#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#strong#_gt#פרשת פינחס נפתחת בשכר שנתן הקב"ה לפינחס, ובהמשכה התורה דנה בסדרי חלוקתה של ארץ-ישראל, בהתמנותו של יהושע לרועה ישראל, המכניס את עם-ישראל לארץ-ישראל, ולאחר מכן בפרשת הקרבנות, שאת מקצתם אפשר היה לקיים רק לאחר הכניסה לארץ. נראה שיש קשר בין מעשהו של פינחס לשאר העניינים המסופרים בפרשה.#_lt#/strong#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#strong#_gt#יתרה מזו#_sc# חז"ל אומרים, שאילולא חטאו בני-ישראל, הייתה כניסתם הראשונה לארץ נהפכת לגאולה האמיתית והשלמה, ולא היו גולים ממנה עוד. נמצא אפוא שפרטי הכניסה לארץ דומים לגאולה העתידה. ואף עניין זה קשור לפינחס, שהרי אמרו חז"ל "פינחס זה אליהו", מבשר הגאולה.#_lt#/strong#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#strong#_gt#עיקר החידוש של זמן הגאולה, שאז יתקיים "ולא ייכנף עוד מוריך", כלומר, שהקב"ה לא יתכסה עוד בלבושים ובהסתרים, אלא יאיר בגלוי. כיום מאיר האור האלוקי דרך לבושים ועל-ידי צמצומים, שגורמים להתגלות של הארה מצומצמת ומוגבלת בלבד. לעומת זאת, בזמן הגאולה יאיר האור האלוקי עצמו, ללא צמצומים ולבושים.#_lt#/strong#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#strong#_gt#גם בנפש האדם מתקיימות שתי הדרגות הכלליות הללו. יש הארה של הנפש כפי שהיא מצטמצמת ומתלבשת בכוחות מוגדרים, ויש עצם הנפש, כפי שהיא במלוא עוצמתה הבלתי-מוגבלת.#_lt#/strong#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#strong#_gt#כל עוד מדובר בדרגות המצומצמות של הנפש, יש מקום לשיקולים לכאן ולכאן, וגם כאשר מתקבלת החלטה, עוצמתה תלויה במידת השכל או הרגש שגרמו לה. לא יכולה להיות כאן התמסרות בלתי-מוגבלת, מאחר שכוחות הנפש, שמהם נובעת החלטה זו, כל עצמם מדודים ומוגבלים.#_lt#/strong#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#strong#_gt# #_lt#/strong#_gt##_lt#strong#_gt#לעומת זאת, כאשר באדם מתגלית עצם הנפש – היא באה לידי ביטוי בהתמסרות אין-סופית, נטולת גבולות. אנו מגדירים זאת מסירת-נפש, כי בעצם הנפש אין הגבלות ושיקולים לכאן ולכאן, אלא התמסרות מוחלטת, שלמעלה מטעמים ונימוקים והסברים.#_lt#/strong#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#strong#_gt#פינחס מייצג את מסירת-הנפש המוחלטת הזאת. הוא מסר את נפשו גם על דבר שעל-פי הדין לא היה חייב לעשותו. לו היה שואל בבית-דין מה לעשות, לא היו מורים לו לעשות את המעשה שעשה, שהרי הדין "קנאים פוגעים בו" הוא מסוג הדברים ש"אין מורין לו". אלא שאצל פינחס האירה נקודת מסירת-הנפש, שלמעלה מכל חשבונות ושיקולים, ולכן לא חיכה להוראות אלא מסר את נפשו ועשה את הדבר הראוי.#_lt#/strong#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#strong#_gt#זה הקשר בין עניינו של פינחס לבין הגאולה#_sc# הגאולה העתידה תבוא דווקא על-ידי מסירת-נפש, שאינה מדודה על-פי חשבונות ושיקולים. זו העבודה הנדרשת מאיתנו בעמדנו בעקבתא דמשיחא, ערב הגאולה – למסור את עצמנו לגמרי לקב"ה ולמילוי רצונו, למעלה מכל חשבון והגבלה. כך נזכה ש"פינחס זה אליהו" יבוא ויבשר לנו על ביאת משיח-צדקנו בקרוב ממש.#_lt#/strong#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#strong#_gt#אהבה שווה#_lt#/strong#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#strong#_gt#בקשת משה הייתה, שכשם שהקב"ה הוא "אלוקי הרוחות לכל בשר", הן ליראיו והן לשאינם יראים, כך ייתן לישראל מנהיג לכל בשר - מנהיג שיאהב במידה שווה כל יהודי ויהודי.(קדושת לוי)#_lt#/strong#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#strong#_gt#"צרור את המדיינים"#_lt#/strong#_gt##_lt#strong#_gt##_lt#/strong#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#strong#_gt#רבי חיים-מאיר מוויז'ניץ אמר#_sc# "מוכן אני לקבל את החוטאים הגדולים ביותר, אפילו בעברות החמורות של עבודה זרה וגילוי עריות, אבל את בעלי המחלוקת איני רוצה לראות בד' אמותיי".#_lt#/strong#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#strong#_gt# #_lt#/strong#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#strong#_gt#שאלוהו#_sc# עד כדי כך?#_lt#/strong#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#strong#_gt#השיב הצדיק#_sc# "התורה אומרת 'צרור את המדיינים', הילחם בבעלי המחלוקת, אנשי הריב והמדון, ומדוע? 'כי צוררים הם לכם... על דבר פעור ועל דבר כזבי' – בעלי המחלוקת גרועים מחוטאים בעבודה זרה ('פעור') ובגילוי עריות ('כזבי'). עובדה היא שלחורבן הבית הראשון היו צריכות להיות שלוש העברות החמורות, ואילו הבית השני נחרב בגלל חטא אחד בלבד – שנאת חינם".#_lt#/strong#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#strong#_gt# #_lt#/strong#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#strong#_gt#הוא דתן ואבירם וגו' (כו, ט).#_lt#/strong#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#strong#_gt#לכאורה לא מובן, דתן ואבירם לא היו משבט לוי ולא חשבו על עצמם והתורה פירסמה שמם לדראון ואילו מאתיים וחמישים מקריבי הקטורת התכוונו לעצמם והתורה חסה על כבודם ולא פרסמה שמותיהם. ונראה לומר כי יתכן עוד לסלוח לאדם שאינו יכול להתגבר על יצרו ועל כבודו המדומה ושואף לגדולות, אבל לבעל מחלוקת לשם מחלוקת שאין לו טובת הנאה מזה אי אפשר לסלוח ויש לפרסם שמו לגנאי. חידושי הרי"מ#_lt#/strong#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#strong#_gt# #_lt#/strong#_gt##_lt#/p#_gt#
|