אנחנו סופרים בימים אלו ספירת העומר, ורואים דבר פלא - סופרים את הימים ואחרי זה חוזרים וכופלים את השבועות, וקשה: אם סופרים את הימים, מדוע צריך לספור את השבועות, ואם סופרים את השבועות מדוע צריכים לספור את הימים?
ואפשר לבאר ולאמר, הנה מצאנו בבריאת העולם שבכל יום נאמר: "וירא אלוקים כי טוב", ומלבד זה בסוף הבריאה ביום שישי מצאנו: "וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד" (בראשית א' לא'). וקשה, מדוע היה צריך לכפול ולחזור לאמר ביום השישי שוב שאלקים ראה את כל הימים בטוב?
אלא אפשר לבאר יסוד גדול, האדם חייב למדוד את חייו בשתי צדדים, מצד אחד האישי והפרטי, בינו לבין עצמו, ומצד שני הכללי, של כלל העולם וכלל עם ישראל. אסור לראות את העולם במבט פרטי בלבד או במבט כללי בלבד, צריך להסתכל בשתי ההיבטים ובשני הראיות.
והנה ימים קדושים אלו ימי ספירת העומר, ימים שבין פסח לשבועות - הם ימים פרטיים וימים כלליים. צריך האדם לראות ולהסתכל בעיניים הפרטיות וכן בעיניים הכלליות. וזה החזרה שחוזרים בספירת העומר - ימים לפרט ושבועות לכלל, וכן בבריאת העולם על כל יום בפרט נאמר "טוב”, וגם בסוף הבריאה לכלל נאמר "טוב מאוד”.
"אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת ... "
הקורא פשוטם של פסוקי הפרשה ידמה כי נפל בידיו ספר רפואה. הדיון בכל פרטי מחלת הצרעת, המעקב האם נסוגה או התפשטה, וכן בשאר נושאי הפרשה יוצרים את הרושם כי מדובר בנושא רפואי שלכאורה מקומו בספרי רפואה, ולא בספר התורה.
אך מכיוון שיש הכוונה בתחילת הפרשה "אדם כי יהיה בעור בשרו וגו', והיה בעור בשרו לנגע צרעת והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים" (פרק י"ג פסוק ב'). ללמדנו כי הוא אינו נשלח לקופת חולים אל מומחה למחלות עור, או לאלרגולוג לגלות את סיבת הפריחה המסתורית, אלא אל אנשי הרוח-כהנים. זאת אומרת שיש לחפש את הסיבה להופעת "הפטרייה" בתחום הרוח.
ואכן חכמים אבחנו: "אין צרעת באה אלא על לשון הרע". וכך על שאר חסרונות רוחניים, גאווה, יהירות וכו'. כלומר, סיבה רוחנית מסובבת תוצאה גשמית.
בן דורנו המורגל כי הגוף הוא "שלו", מוכר לו, ובידיו לרפא, לנתח וכו', יופתע לשמוע כי כל זה אך חלק קטן ופעוט במציאות. הרפואה שהוא מכיר הינה חלק זעיר מתוך היקף רחב בהרבה – רוחני ושמימי.
על כן מורה התורה לאדם כאשר הוא נתקל בתופעה, יפנה אל הסמכות בעלת הידע בתחום הרוחני תורני, כי שם ימצא את רפואתו, כי עיקר האדם הוא רוחו ונשמתו, בעוד גופו הוא אך "בגד" טפל ושפל לעומתה.
דבר לשון הרע לאוהבים שלך
אדם שלקה בנגע צרעת עליו לגשת לחכם מומחה שבקי בדיני הנגעים כדי שזה יקבע את מהותו של הנגע. לאחר מכן ניגש להן להגדרת הטומאה והטהרה. אפילו לאחר שהחכם קבע שאכן זה נגע טמא, עדיין לא נטמא האדם. הגדרתו כטמא יכולה להיעשות דווקא על-ידי כוהן.
לכאורה סותרת הלכה זו גם את מהותה של הכהונה. תפקידו של כוהן הוא לטהר את עם-ישראל ולהרעיף עליו רוח של טהרה. לכן אסור לו להיטמא ועליו לשמור על טהרתו. ואולם כאן מייעדת לו התורה דווקא תפקיד הפוך - לטמא את הצרוע.
דווקא משום כך קובעת התורה, שרק כוהן יוכל לחרוץ דין כזה על אדם מישראל. כוהן הוא איש חסד, ועבודתו היא "לברך את עמו ישראל באהבה". אין התורה מסתמכת על חכם, שאמנם הוא פוסק על-פי התורה, אבל ייתכן שאין הוא חש דיו את גודל הכאב והצער שייגרם לאותו יהודי. הכוהן, איש החסד וחייב לאהוב את ישראל והוא מרגיש את החומרה הנוראה שבדבר, ולכן התורה דורשת שדווקא הוא יקבע סופית אם היהודי אכן טמא בטומאת הצרעת.
מכאן אנו למדים הוראה ברורה בעניין אהבת-ישראל: כשרואים חלילה דבר לא- טוב אצל יהודי שני, ואף אם נראה שהלה הוציא את עצמו מכלל-ישראל ואפשר אולי לדבר עליו לשון הרע קודם שחורצים דין כזה יש לבדוק היטב את מידת החסד ואהבת-ישראל האישית, ואם חלילה חסר באהבת-ישראל אמיתית, אסור לחרוץ דין כזה על יהודי! (העובדה היא שלרוב אדם כמעט ולא מדבר לשון הרע על מקורביו שהוא באמת אוהב).
יש להיות שלמים לגמרי במידת החסד ואהבת-ישראל קודם שמכריזים כך על אדם מישראל.
הטוב המתגלה דרך הרע
רש"י מצטט מסורת שמופיעה במדרש לפרשת השבוע, לפיה גילוי הנגע שפקד בית של יהודי שגר בארץ-ישראל בתקופת התנ"ך היה בעצם ברכה סמויה. הכנענים, שצפו את בואם של בני ישראל לארץ, שמרו את חפצי הערך שלהם במקומות מסתור חלולים בקירות בתיהם. אחרי שהכנענים הובסו ונטשו את בתיהם, יהודים עברו לגור בהם, ואז לקו הבתים בנגע מסתורי. הופעת הנגע אילצה את היהודים לפרק את הבית כדי לטהר אותו מהנגע, וכאשר זה קרה, אוצרות הכנענים המוסתרים התגלו, והיהודים שגרו בבית התעשרו.
המסורת המדרשית המוזרה משהו הזאת סותרת דעה אחרת שמובעת בתלמוד שלפיה הנגעים בבתים מעולם לא הופיעו במציאות והתורה דיברה על הנושא הזה רק על מנת שנקבל שכר על לימוד הנושא התיאורטי הזה של טומאה וטהרה. דעה אחרת בתלמוד גורסת שאכן היו במציאות נגעים בבתים, אבל אין בתלמוד שום אזכור לברכה או לאוצר החבוי שמתגלה בבית כזה.
למרות כל זאת, ברור שרש"י בחר להציג בפירושו את המסורת המדרשית, כדי להדגיש את הנושא הזה בפרשת השבוע. בעשותו כן, הוא מדגיש בפנינו, תלמידיו, שיש לקח חשוב שעלינו ללמוד מהפרשה הזאת ומהמסורת הזאת.
לא זו בלבד שהמסורת הזאת באה ללמד אותנו שיש לא פעם אמת גם באמרה השחוקה שבכל דבר רע יש גם משהו טוב. היא מלמדת אותנו לקח עמוק הרבה יותר, והוא שדרכי האל, ולכן גם תהפוכות החיים, נסתרות, בלתי צפויות ואינן כפופות לשום הסבר או ניתוח הגיוני. הקב"ה רוצה שנקבל את אוצרות הכנענים, אך אין הוא מעניק לנו אותם בצורה ישירה ופשוטה. הם באים אלינו רק אחרי תחושות כאב, אכזבה ואפילו בושה שמלווה את מי שמגלה שהוא גר בבית שיש בו טומאה רוחנית ובעקבות הרס הבית, לכאורה. רק כשאדם צריך לעבור סדרה של קשיים, כמו התייעצות עם הכהנים, הסגר של הבית ולבסוף פירוקו, אז מתגלה לו התכלית והמתנה של האל.
כולנו בוודאי מעדיפים לקבל אוצר חבוי ומתנות אחרות בצורה ישירה וברורה. אך המציאות לא מתנהלת בדרך הזאת. לא פעם בחיים אנחנו נוחלים אכזבות ועוברים ניסיונות, ורק אחר-כך אנחנו מצליחים להבין כמה שפר עלינו מזלנו באמצעות אותם אירועים בלתי נעימים לכאורה. מסיבה זו חז"ל מזהירים אותנו שאדם צריך לברך על הרעה כפי שהוא מברך על הטובה. לעתים קרובות האירוע "הרע" מתגלה כלא כל כך רע למרות הכול, ולכן אנחנו תמיד מצווים לקבל בברכה כל מה שהקב"ה מעניק לנו.#_lt#p#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt##_lt#span style="color#_sc# #0000ff;"#_gt##_lt#strong#_gt#אנחנו סופרים בימים אלו ספירת העומר, ורואים דבר פלא - סופרים את הימים ואחרי זה חוזרים וכופלים את השבועות, וקשה#_sc# אם סופרים את הימים, מדוע צריך לספור את השבועות, ואם סופרים את השבועות מדוע צריכים לספור את הימים?#_lt#/strong#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#br#_gt##_lt#/span#_gt# #_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt##_lt#br#_gt# ואפשר לבאר ולאמר, הנה מצאנו בבריאת העולם שבכל יום נאמר#_sc# "וירא אלוקים כי טוב", ומלבד זה בסוף הבריאה ביום שישי מצאנו#_sc# "וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד" (בראשית א' לא'). וקשה, מדוע היה צריך לכפול ולחזור לאמר ביום השישי שוב שאלקים ראה את כל הימים בטוב?#_lt#br#_gt##_lt#/span#_gt# #_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt##_lt#br#_gt# אלא אפשר לבאר יסוד גדול, האדם חייב למדוד את חייו בשתי צדדים, מצד אחד האישי והפרטי, בינו לבין עצמו, ומצד שני הכללי, של כלל העולם וכלל עם ישראל. אסור לראות את העולם במבט פרטי בלבד או במבט כללי בלבד, צריך להסתכל בשתי ההיבטים ובשני הראיות.#_lt#br#_gt##_lt#/span#_gt# #_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt##_lt#br#_gt# והנה ימים קדושים אלו ימי ספירת העומר, ימים שבין פסח לשבועות - הם ימים פרטיים וימים כלליים. צריך האדם לראות ולהסתכל בעיניים הפרטיות וכן בעיניים הכלליות. וזה החזרה שחוזרים בספירת העומר - ימים לפרט ושבועות לכלל, וכן בבריאת העולם על כל יום בפרט נאמר "טוב”, וגם בסוף הבריאה לכלל נאמר "טוב מאוד”.#_lt#br#_gt##_lt#/span#_gt# #_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt##_lt#br#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt# #_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt#"אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת ... "#_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt# #_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt#הקורא פשוטם של פסוקי הפרשה ידמה כי נפל בידיו ספר רפואה. הדיון בכל פרטי מחלת הצרעת, המעקב האם נסוגה או התפשטה, וכן בשאר נושאי הפרשה יוצרים את הרושם כי מדובר בנושא רפואי שלכאורה מקומו בספרי רפואה, ולא בספר התורה. #_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt#אך מכיוון שיש הכוונה בתחילת הפרשה "אדם כי יהיה בעור בשרו וגו', והיה בעור בשרו לנגע צרעת והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים" (פרק י"ג פסוק ב'). ללמדנו כי הוא אינו נשלח לקופת חולים אל מומחה למחלות עור, או לאלרגולוג לגלות את סיבת הפריחה המסתורית, אלא אל אנשי הרוח-כהנים. זאת אומרת שיש לחפש את הסיבה להופעת "הפטרייה" בתחום הרוח.#_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt# #_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt#ואכן חכמים אבחנו#_sc# "אין צרעת באה אלא על לשון הרע". וכך על שאר חסרונות רוחניים, גאווה, יהירות וכו'. כלומר, סיבה רוחנית מסובבת תוצאה גשמית.#_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt# #_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt#בן דורנו המורגל כי הגוף הוא "שלו", מוכר לו, ובידיו לרפא, לנתח וכו', יופתע לשמוע כי כל זה אך חלק קטן ופעוט במציאות. הרפואה שהוא מכיר הינה חלק זעיר מתוך היקף רחב בהרבה – רוחני ושמימי.#_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt# #_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt#על כן מורה התורה לאדם כאשר הוא נתקל בתופעה, יפנה אל הסמכות בעלת הידע בתחום הרוחני תורני, כי שם ימצא את רפואתו, כי עיקר האדם הוא רוחו ונשמתו, בעוד גופו הוא אך "בגד" טפל ושפל לעומתה.#_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt# #_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt##_lt#br#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt# #_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#span style="color#_sc# #0000ff;"#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt##_lt#strong#_gt# דבר לשון הרע לאוהבים שלך#_lt#/strong#_gt# #_lt#/span#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt#אדם שלקה בנגע צרעת עליו לגשת לחכם מומחה שבקי בדיני הנגעים כדי שזה יקבע את מהותו של הנגע. לאחר מכן ניגש להן להגדרת הטומאה והטהרה. אפילו לאחר שהחכם קבע שאכן זה נגע טמא, עדיין לא נטמא האדם. הגדרתו כטמא יכולה להיעשות דווקא על-ידי כוהן.#_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt# #_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt#לכאורה סותרת הלכה זו גם את מהותה של הכהונה. תפקידו של כוהן הוא לטהר את עם-ישראל ולהרעיף עליו רוח של טהרה. לכן אסור לו להיטמא ועליו לשמור על טהרתו. ואולם כאן מייעדת לו התורה דווקא תפקיד הפוך - לטמא את הצרוע. #_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt#דווקא משום כך קובעת התורה, שרק כוהן יוכל לחרוץ דין כזה על אדם מישראל. כוהן הוא איש חסד, ועבודתו היא "לברך את עמו ישראל באהבה". אין התורה מסתמכת על חכם, שאמנם הוא פוסק על-פי התורה, אבל ייתכן שאין הוא חש דיו את גודל הכאב והצער שייגרם לאותו יהודי. הכוהן, איש החסד וחייב לאהוב את ישראל והוא מרגיש את החומרה הנוראה שבדבר, ולכן התורה דורשת שדווקא הוא יקבע סופית אם היהודי אכן טמא בטומאת הצרעת. #_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt#מכאן אנו למדים הוראה ברורה בעניין אהבת-ישראל#_sc# כשרואים חלילה דבר לא- טוב אצל יהודי שני, ואף אם נראה שהלה הוציא את עצמו מכלל-ישראל ואפשר אולי לדבר עליו לשון הרע קודם שחורצים דין כזה יש לבדוק היטב את מידת החסד ואהבת-ישראל האישית, ואם חלילה חסר באהבת-ישראל אמיתית, אסור לחרוץ דין כזה על יהודי! (העובדה היא שלרוב אדם כמעט ולא מדבר לשון הרע על מקורביו שהוא באמת אוהב). #_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt#יש להיות שלמים לגמרי במידת החסד ואהבת-ישראל קודם שמכריזים כך על אדם מישראל. #_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt##_lt#br id="__mce"#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt# #_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#span style="color#_sc# #0000ff;"#_gt##_lt#strong#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt#הטוב המתגלה דרך הרע #_lt#/span#_gt##_lt#/strong#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt#רש"י מצטט מסורת שמופיעה במדרש לפרשת השבוע, לפיה גילוי הנגע שפקד בית של יהודי שגר בארץ-ישראל בתקופת התנ"ך היה בעצם ברכה סמויה. הכנענים, שצפו את בואם של בני ישראל לארץ, שמרו את חפצי הערך שלהם במקומות מסתור חלולים בקירות בתיהם. אחרי שהכנענים הובסו ונטשו את בתיהם, יהודים עברו לגור בהם, ואז לקו הבתים בנגע מסתורי. הופעת הנגע אילצה את היהודים לפרק את הבית כדי לטהר אותו מהנגע, וכאשר זה קרה, אוצרות הכנענים המוסתרים התגלו, והיהודים שגרו בבית התעשרו.#_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt# #_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt#המסורת המדרשית המוזרה משהו הזאת סותרת דעה אחרת שמובעת בתלמוד שלפיה הנגעים בבתים מעולם לא הופיעו במציאות והתורה דיברה על הנושא הזה רק על מנת שנקבל שכר על לימוד הנושא התיאורטי הזה של טומאה וטהרה. דעה אחרת בתלמוד גורסת שאכן היו במציאות נגעים בבתים, אבל אין בתלמוד שום אזכור לברכה או לאוצר החבוי שמתגלה בבית כזה.#_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt# #_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt#למרות כל זאת, ברור שרש"י בחר להציג בפירושו את המסורת המדרשית, כדי להדגיש את הנושא הזה בפרשת השבוע. בעשותו כן, הוא מדגיש בפנינו, תלמידיו, שיש לקח חשוב שעלינו ללמוד מהפרשה הזאת ומהמסורת הזאת.#_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt# #_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt#לא זו בלבד שהמסורת הזאת באה ללמד אותנו שיש לא פעם אמת גם באמרה השחוקה שבכל דבר רע יש גם משהו טוב. היא מלמדת אותנו לקח עמוק הרבה יותר, והוא שדרכי האל, ולכן גם תהפוכות החיים, נסתרות, בלתי צפויות ואינן כפופות לשום הסבר או ניתוח הגיוני. הקב"ה רוצה שנקבל את אוצרות הכנענים, אך אין הוא מעניק לנו אותם בצורה ישירה ופשוטה. הם באים אלינו רק אחרי תחושות כאב, אכזבה ואפילו בושה שמלווה את מי שמגלה שהוא גר בבית שיש בו טומאה רוחנית ובעקבות הרס הבית, לכאורה. רק כשאדם צריך לעבור סדרה של קשיים, כמו התייעצות עם הכהנים, הסגר של הבית ולבסוף פירוקו, אז מתגלה לו התכלית והמתנה של האל.#_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt# #_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt#כולנו בוודאי מעדיפים לקבל אוצר חבוי ומתנות אחרות בצורה ישירה וברורה. אך המציאות לא מתנהלת בדרך הזאת. לא פעם בחיים אנחנו נוחלים אכזבות ועוברים ניסיונות, ורק אחר-כך אנחנו מצליחים להבין כמה שפר עלינו מזלנו באמצעות אותם אירועים בלתי נעימים לכאורה. מסיבה זו חז"ל מזהירים אותנו שאדם צריך לברך על הרעה כפי שהוא מברך על הטובה. לעתים קרובות האירוע "הרע" מתגלה כלא כל כך רע למרות הכול, ולכן אנחנו תמיד מצווים לקבל בברכה כל מה שהקב"ה מעניק לנו.#_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt# #_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt##_lt#br#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt# #_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt##_lt#strong#_gt# #_lt#/strong#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt# #_lt#/span#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#div style="text-align#_sc# right;"#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt# #_lt#/span#_gt##_lt#/div#_gt# |