אמר המן לאחשוורוש : "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד"....
עם אחד מצד אחד ומפוזר ומפורד מצד שני ? איך ייתכן שני הפכים בנושא אחד?
באמת מפוזר ומפורד הוא העם האחד. אבל בכל זה עם אחד הוא.
דווקא המצב המפורד הזה, דווקא המתח והביקורת בין המחנות בישראל, הדעות הקוטביות שנראה לכאורה שאי אפשר לגשר ביניהם, דווקא המצב העגום הזה מראה יותר מכל את האחדות בישראל, שהרי למרות כל הניגודים אין אנו נקרעים זה מזה, למרות כל הפערים התהומיים, הננו נשארים כולנו מחוברים זה לזה.
המתבונן בחידה הזו מוכרח להגיע למסקנה שיש משהו פנימי, סמוי מן העין, שמחבר את עם ישראל זה לזה, והמשהו הזה חזק יותר מכל המתחים והניגודים.
הגלות הארוכה שבה נתפזרנו לארבע כנפות הארצות מוכיחה זאת. נותקנו זה מזה, וכל עדה שונה מחברתה. אף על פי כן נשארנו מאוחדים והננו שבים לארץ-ישראל ומתחברים .
כעת בעיצומו של תהליך ההתאחדות מחדש מתקרבים האברים זה לזה, הם שונים אך ההתקרבות מבליטה את הניגודים והניתוח המחבר את האיברים יחד כואב ומייסר, ובעצם אלו ייסורים של רפואה, של איחוי האברים המרוסקים, וחיבורם לגוף אחד. למראית העין נראה כי הפערים הולכים ומתרחבים, שתהום הולכת ומעמיקה בין חלקי העם, שהפירוד גובר על האחדות. אמנם כל זה הוא למראית העין החיצונית. אבל באמת במבט הפנימי יותר, המציאות נראית הפוכה לגמרי, וככל שייסורים גוברים, הדבר מוכיח שהננו מתקרבים זה אל זה והאיחוי הוא שכואב, שאלו הם ייסורים של התחברות.
בפורים אתה רואה מולך אנשים בתחפושות שונות: זה מחופש לליצן, זה למפלצת, זה לחיה, זה לסתם-משהו-לא-ברור. אבל לא יעלה על דעתך לכעוס או לרגוז: הרי זו רק תחפושת!
כולנו בעצם 'מחופשים': זה מחופש לקמצן, זה לגס-רוח, זה לחצוף, זה לסתם אחד שלא איכפת לו משום דבר. אולם אין זו דמותם האמיתית של האנשים. זו רק 'תחפושת'. עמוק בתוך הלב, כל אלה הם יהודים חמים, מלאי טוהר ויופי. אין צורך לכעוס ולרגוז. צריך פשוט לגשת אליהם בעדינות, להסיר את ה'תחפושת' ולחשוף את הנשמה הטהורה שבפנימיותם...
שמחה באהבת ישראל
שמחת הפורים חייבת להיות בהוספת אהבה ואחדות בין ישראל. זו השמחה האמיתית, שמבטאת את התרחבות החיים והתפשטותם באהבת הבריות. אבל אדם שאוכל ושותה לעצמו, הוא אדם מצומצם ומוגבל שטרוד בסיפוק תאוותיו בלבד, ולעולם לא יגיע לשמחה של ממש. כדי שהשמחה תהיה אמיתית נצטווינו לשלוח מנות איש לרעהו.
ואין להסתפק בהוספת אהבה בין החברים, אלא חייבים להרבות אהבה גם באלה שרחוקים מאיתנו, באלה שלפעמים לא זוכים לקבל מאיתנו שלום או בוקר טוב במדרגות.
בנוסף צריכים לדאוג גם לעניים שאין להן יכולת לשמוח, ולכן נצטוונו לתת מתנות לאביונים כדי שאף הם ישתתפו בשמחת הפורים. וכל המתעלם מצער העניים, גם אם ידמה לעצמו שהוא שמח עם חבריו, באמת אינו אלא הולל, שבורח מהחיים האמיתיים. הוא בורח מהמחשבות על הצער שבעולם, ורק כך הוא מצליח לעשות עצמו שמח לזמן מה. אבל המציאות הקשה הרי לא תיעלם בעת שישתה יין וישתכר, ולכן בתוכו פנימה הוא יודע שלא מגיע לו להיות שמח, והוא נותר עצוב. אבל מי שדואג לשמח את העניים והמסכנים, יש ערך לחייו והוא יכול לשמוח באמת ובצדק.
אנו רגילים להרגיש שאנו נכנסים בפורים לפלנטה אחרת של זמן, גם ההנהגות שונות לגמרי, זה לא דבר שאפשר לאחוז בו כל השנה, כביכול זהו מימד זמן שהכל משתנה ואחר כך הכל נגמר וחוזר לכאורה למציאות הרגילה. ובפורים עצמו השמחה "עד דלא ידע"... אבל לפי מה שאנו צריכים ללמוד ולהתחמש, דוקא פורים צריך להיות, עם כל הקומה העליונה שבו, דבר שכן מפרנס את מהלך השנה כולה, בפרט בעקבתא דמשיחא שאנו מצפים לגאולה בטבע, לגאולה מתוך מחשכים. כשנראה שהכל אבוד למרדכי היהודי, לקחו את אשתו למלך הטמא, עם כל המציאות ההפוכה כל כך, יהודי אחר היה קורע קריעה ובוכה כל ימיו על זה.
למרדכי יש מן תקוה, הוא מייחל לראות מה יצפה מזה, מה הקדוש ברוך הוא יחולל מזה. הקדוש ברוך הוא לא ממיט אסונות לחינם, ואף כשהגזרה נגזרת הוא לא מתייאש, "רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר", הוא מלא ציפיה וממלא אמונה את תינוקות של רבנן, הוא מלא כולו באמונה, מחובר וממשיך לפעול, להיות זקוף קומה, "לא יכרע ולא ישתחוה", אמיתי ומוצק ורק מתחזק מתוך כל המשברים.
הוא שואב את הכוח הזה מביטחון בישועה האחריתית, דוקא מתוך אחיזה בנצח ישראל. צריך הרבה כוח להבין שכל החרב המאיימת, המלך הקשה כהמן, אינו סוף פסוק. כשאוחזים במה שקשור בסגולת ישראל, וזה הדבר המרכזי בתוכנו, שהקדוש ברוך הוא הקים את כנסת ישראל מעפרא ומחזיר שכינתו לציון, אז "כל כלי יוצר עליך לא יצלח", סופו יתהפך לישועה. יש מהלך כזה. בזה צריך לאחוז, לא כדי לרפות ידים ולהיות פטורים מעשייה, אלא זה צריך למלא אמונה את כל מה שניתן לעשות, גם לגבי מה שנראה כאילו לא ניתן לעשות.
יש כמה מוטיבים שנלקחים מהמגילה, ביחס לימינו היום. המגילה מפגישה אותנו עם איזו אפיזודה שלא יכולה להתחבר למציאות שלנו, במבט עמוק יותר יש כאן מסרים עמוקים מאוד שמקופלים פה, מיוחדים במינם. אלו המסרים שאנו צריכים לדבוק בהם, ללכת לאורם, לשנות את כל המושגים של התורה ושל אהבת ישראל ושל אמונה בישועה, באמונת "קמעא קמעא", ומה שנראה שכל ההתרחשות במגילה נראית משעשעת, הרי אנו יודעים שבעומק הדברים בנפשות הפועלות הכל היה מאוד מורכב, אך יחד עם זה היה ביטחון לגאולה וישועה. בזה אנו צריכים להצטייד ולהתחמש, ולהמשיך להאיר את גאולת הנצח הזו, ש"לעתיד לבוא חיים אני נותן לכם", תורה מאירה שבעז"ה נזכה לראותה במלואה במהרה בימינו. אמן.#_lt#div style="text-align#_sc# right;"#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt#
#_lt#p#_gt#אמר המן לאחשוורוש #_sc# "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד"....#_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt#עם אחד מצד אחד ומפוזר ומפורד מצד שני ? איך ייתכן שני הפכים בנושא אחד?#_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt#באמת מפוזר ומפורד הוא העם האחד. אבל בכל זה עם אחד הוא.#_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt# דווקא המצב המפורד הזה, דווקא המתח והביקורת בין המחנות בישראל, הדעות הקוטביות שנראה לכאורה שאי אפשר לגשר ביניהם, דווקא המצב העגום הזה מראה יותר מכל את האחדות בישראל, שהרי למרות כל הניגודים אין אנו נקרעים זה מזה, למרות כל הפערים התהומיים, הננו נשארים כולנו מחוברים זה לזה.#_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#strong#_gt# #_lt#/strong#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt#המתבונן בחידה הזו מוכרח להגיע למסקנה שיש משהו פנימי, סמוי מן העין, שמחבר את עם ישראל זה לזה, והמשהו הזה חזק יותר מכל המתחים והניגודים.#_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt#הגלות הארוכה שבה נתפזרנו לארבע כנפות הארצות מוכיחה זאת. נותקנו זה מזה, וכל עדה שונה מחברתה. אף על פי כן נשארנו מאוחדים והננו שבים לארץ-ישראל ומתחברים .#_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt#כעת בעיצומו של תהליך ההתאחדות מחדש מתקרבים האברים זה לזה, הם שונים אך ההתקרבות מבליטה את הניגודים והניתוח המחבר את האיברים יחד כואב ומייסר, ובעצם אלו ייסורים של רפואה, של איחוי האברים המרוסקים, וחיבורם לגוף אחד. למראית העין נראה כי הפערים הולכים ומתרחבים, שתהום הולכת ומעמיקה בין חלקי העם, שהפירוד גובר על האחדות. אמנם כל זה הוא למראית העין החיצונית. אבל באמת במבט הפנימי יותר, המציאות נראית הפוכה לגמרי, וככל שייסורים גוברים, הדבר מוכיח שהננו מתקרבים זה אל זה והאיחוי הוא שכואב, שאלו הם ייסורים של התחברות.#_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt# בפורים אתה רואה מולך אנשים בתחפושות שונות#_sc# זה מחופש לליצן, זה למפלצת, זה לחיה, זה לסתם-משהו-לא-ברור. אבל לא יעלה על דעתך לכעוס או לרגוז#_sc# הרי זו רק תחפושת!#_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt#כולנו בעצם 'מחופשים'#_sc# זה מחופש לקמצן, זה לגס-רוח, זה לחצוף, זה לסתם אחד שלא איכפת לו משום דבר. אולם אין זו דמותם האמיתית של האנשים. זו רק 'תחפושת'. עמוק בתוך הלב, כל אלה הם יהודים חמים, מלאי טוהר ויופי. אין צורך לכעוס ולרגוז. צריך פשוט לגשת אליהם בעדינות, להסיר את ה'תחפושת' ולחשוף את הנשמה הטהורה שבפנימיותם...#_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#strong#_gt##_lt#span style="color#_sc# #0000ff;"#_gt#שמחה באהבת ישראל#_lt#/span#_gt##_lt#/strong#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt#שמחת הפורים חייבת להיות בהוספת אהבה ואחדות בין ישראל. זו השמחה האמיתית, שמבטאת את התרחבות החיים והתפשטותם באהבת הבריות. אבל אדם שאוכל ושותה לעצמו, הוא אדם מצומצם ומוגבל שטרוד בסיפוק תאוותיו בלבד, ולעולם לא יגיע לשמחה של ממש. כדי שהשמחה תהיה אמיתית נצטווינו לשלוח מנות איש לרעהו.#_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt# ואין להסתפק בהוספת אהבה בין החברים, אלא חייבים להרבות אהבה גם באלה שרחוקים מאיתנו, באלה שלפעמים לא זוכים לקבל מאיתנו שלום או בוקר טוב במדרגות.#_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt# בנוסף צריכים לדאוג גם לעניים שאין להן יכולת לשמוח, ולכן נצטוונו לתת מתנות לאביונים כדי שאף הם ישתתפו בשמחת הפורים. וכל המתעלם מצער העניים, גם אם ידמה לעצמו שהוא שמח עם חבריו, באמת אינו אלא הולל, שבורח מהחיים האמיתיים. הוא בורח מהמחשבות על הצער שבעולם, ורק כך הוא מצליח לעשות עצמו שמח לזמן מה. אבל המציאות הקשה הרי לא תיעלם בעת שישתה יין וישתכר, ולכן בתוכו פנימה הוא יודע שלא מגיע לו להיות שמח, והוא נותר עצוב. אבל מי שדואג לשמח את העניים והמסכנים, יש ערך לחייו והוא יכול לשמוח באמת ובצדק.#_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt# אנו רגילים להרגיש שאנו נכנסים בפורים לפלנטה אחרת של זמן, גם ההנהגות שונות לגמרי, זה לא דבר שאפשר לאחוז בו כל השנה, כביכול זהו מימד זמן שהכל משתנה ואחר כך הכל נגמר וחוזר לכאורה למציאות הרגילה. ובפורים עצמו השמחה "עד דלא ידע"... אבל לפי מה שאנו צריכים ללמוד ולהתחמש, דוקא פורים צריך להיות, עם כל הקומה העליונה שבו, דבר שכן מפרנס את מהלך השנה כולה, בפרט בעקבתא דמשיחא שאנו מצפים לגאולה בטבע, לגאולה מתוך מחשכים. כשנראה שהכל אבוד למרדכי היהודי, לקחו את אשתו למלך הטמא, עם כל המציאות ההפוכה כל כך, יהודי אחר היה קורע קריעה ובוכה כל ימיו על זה.#_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt# למרדכי יש מן תקוה, הוא מייחל לראות מה יצפה מזה, מה הקדוש ברוך הוא יחולל מזה. הקדוש ברוך הוא לא ממיט אסונות לחינם, ואף כשהגזרה נגזרת הוא לא מתייאש, "רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר", הוא מלא ציפיה וממלא אמונה את תינוקות של רבנן, הוא מלא כולו באמונה, מחובר וממשיך לפעול, להיות זקוף קומה, "לא יכרע ולא ישתחוה", אמיתי ומוצק ורק מתחזק מתוך כל המשברים.#_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt#הוא שואב את הכוח הזה מביטחון בישועה האחריתית, דוקא מתוך אחיזה בנצח ישראל. צריך הרבה כוח להבין שכל החרב המאיימת, המלך הקשה כהמן, אינו סוף פסוק. כשאוחזים במה שקשור בסגולת ישראל, וזה הדבר המרכזי בתוכנו, שהקדוש ברוך הוא הקים את כנסת ישראל מעפרא ומחזיר שכינתו לציון, אז "כל כלי יוצר עליך לא יצלח", סופו יתהפך לישועה. יש מהלך כזה. בזה צריך לאחוז, לא כדי לרפות ידים ולהיות פטורים מעשייה, אלא זה צריך למלא אמונה את כל מה שניתן לעשות, גם לגבי מה שנראה כאילו לא ניתן לעשות.#_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt# יש כמה מוטיבים שנלקחים מהמגילה, ביחס לימינו היום. המגילה מפגישה אותנו עם איזו אפיזודה שלא יכולה להתחבר למציאות שלנו, במבט עמוק יותר יש כאן מסרים עמוקים מאוד שמקופלים פה, מיוחדים במינם. אלו המסרים שאנו צריכים לדבוק בהם, ללכת לאורם, לשנות את כל המושגים של התורה ושל אהבת ישראל ושל אמונה בישועה, באמונת "קמעא קמעא", ומה שנראה שכל ההתרחשות במגילה נראית משעשעת, הרי אנו יודעים שבעומק הדברים בנפשות הפועלות הכל היה מאוד מורכב, אך יחד עם זה היה ביטחון לגאולה וישועה. בזה אנו צריכים להצטייד ולהתחמש, ולהמשיך להאיר את גאולת הנצח הזו, ש"לעתיד לבוא חיים אני נותן לכם", תורה מאירה שבעז"ה נזכה לראותה במלואה במהרה בימינו. אמן.#_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt# #_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#strong#_gt# #_lt#/strong#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#/span#_gt# #_lt#/div#_gt# |