חכמינו ז"ל אמרו שמשה רבנו התקשה במצוות מחצית השקל עד שהקב"ה הראה לו כמין מטבע של אש מתחת כסא הכבוד. חכמינו למדו זאת מלשון הכתוב "זה יתנו", כלומר הקב"ה הראה לו את המטבע ואמר "זה יתנו".
תמוה לכאורה, במה נתקשה כל-כך משה, עד שהקב"ה היה צריך להמחיש לו מהי צורת המטבע של מחצית השקל. האם הבעיה היתה שמשה רבנו היה אדם רוחני שלא התמצא בכסף ולא ידע איך נראית המטבע של מחצית השקל?
אמנם היו גדולים בישראל שלא הכירו ערך המטבעות ולא הביטו בצורתו של מטבע. אפשר לומר זאת גם על כמה גדולי ישראל שלא ידעו צורתא דמטבע. לא ידעו מחירים של מוצרים.
אך נראה שלא זו היתה הבעיה אצל משה רבנו, שכן אילו זו היתה הבעיה, מדוע הקב"ה הראה למשה מטבע של אש? איך אפשר להכיר על-פי מטבע של אש צורת מטבע? ומדוע ציינו חכמים שהקב"ה לקח כמין מטבע של אש מתחת כסא הכבוד והראהו?
על כן נראה שהקב"ה הראה למשה את התוכן העמוק של מצוות מחצית השקל, שזו מצווה הבאה לכפר על חטא העגל. כיצד מכפרת מצווה קטנה, שכל אחד נותן מטבע קטנה, מחצית השקל, על חטא כה חמור? אלא שהערך של מצווה זו אינו נמדד במעשה הפרטי של כל אחד ואחד, אלא במשמעות הכללית היוצאת מן המצווה שעולה עד לכסא הכבוד. המטבע הניתנת על-ידי כל אחד ואחד נהפכת שם למטבע של אש.
זהו שאמר הכתוב "זה יתנו", והראה לו הקב"ה מטבע של אש, כלומר הם יתנו מחצית השקל. אבל בעצם המצווה הזו מתעלה מעלה מעלה ונהפכת למטבע של אש מתחת לכסא הכבוד. זה באמת מה שבסופו של דבר יתנו.
כאשר כל ישראל משתתפים ביחד במצווה אחת וכולם נותנים בשווה, העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט, ובכסף זה נעשית עבודת בית-המקדש, האחדות השלמה של כל ישראל כולם בעבודת בית-המקדש, מביאה להשראת שכינה בישראל, וכבוד ד' נראה, וזהו כסא הכבוד.
עבודת בית-המקדש, קרבנות הציבור, התמידים והמוספים, צריכים להיות מכסף מחצית השקל דוקא. אין להביא אותם מנדבת יחיד. קרבנות הציבור צריכים להיות משל הציבור כולו. כלל ישראל הוא תמיד בטהרתו ובצדקתו. "כולך יפה רעיתי ומום אין בך". הכלל תמיד צדיק, החטא נמצא רק ביחידים ולא בכלל. לכן, כל מצווה כללית יש לה ערך מיוחד, שלמות מיוחדת. אף אמנם שכל יחיד משתתף בסכום קטן, אך התחייבותו אל הכלל מעלה אותו למדרגה של שלמות.
לכן במצווה זו נתקן חטא העגל. הפרט מתחבר אל הכלל ומטהר על ידו.
במצווה זו שהינה עבודת ד' כללית, בבית המקדש, תוקן החטא של עבודה זרה. ועל פי זאת ניתן לפרש ש"העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט", פירושו לא רק בכמות הכסף, אלא גם באיכות. שאם אמנם מי שהוא דל בכוונתו, אינו מתכוון בכל הלב. אין זה גורע במצווה, כי כוונתו לא ממעיטה מערך המצווה, כי כל יחיד בטל כלפי הציבור כולו. עשיר - במובן זה שהוא עשיר בכוונת המצווה, לא ירבה ולא יפריז בערך כוונתו האישית, כי כוחה המיוחד של המצווה הזו היא בהיותה מצווה כללית של כל ישראל כאחד.
חטא העגל שהוא חטא עבודה-זרה מתוקן על-ידי עבודת ד' הכללית בבית-המקדש, הנעשית על-ידי תרומות מחצית השקל של כל ישראל אשר עולה באחדותם של ישראל, ונהפכת למטבע של אש תחת כסא הכבוד.
מטבע "של אש" - התלהבות
הקב"ה מצווה את משה רבנו לגבות מחצית השקל, ומדגיש פעמיים שמטרת הגבייה היא שתכפר על נפשות בני ישראל, וכמו שכתוב: "וְלָקַחְתָּ אֶת כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתַתָּ אֹתוֹ עַל עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי ה' לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם '. והנה, מבוא בחז"ל שכסף השקלים בא לכפר על מה שנתנו עם ישראל מכספם וזהבם לעשיית העגל. וקשה, וכי במטבע קטנה של חצי שקל בלבד יתכפר לעם ישראל על מה שהזילו מכספם ומזהבם לרוב לעשיית העגל?! ועוד צועק משה רבנו לפני הקב"ה, הרי בחטא העגל כפרו בך!! חטאו מייד אחרי שמיעתם על הר סיני "אנוכי ה' אלקיך"!! והיאך יתכפר להם בחצי שקל בלבד?!
אומר לו הקב"ה, אם אתה מתקשה כיצד מטבע קטנה של חצי שקל יכולה לכפר על חטא העגל שהיה גדול ועצום, אני באמת יכול לשלוח לך שליח להראות לך מה זה חצי שקל, אבל אין זו מטרתי שיביאו סתם כסף, אלא מטבע "של אש", וכמו שהדגיש רש"י, שלא הראה לו מטבע רגילה אלא "של אש". ומזה אנו למדים, שאמר לו הקב"ה וכי אני צריך את הכסף שלהם לקרבנות?! והרי את כל הכסף שיש להם אני נתתי להם, אני ציוויתי לקחת מהמצרים את אוצרותיהם, וזה היה מעט וזעיר ממה שחייבים המצרים לעם ישראל על עבודתם במשך רד"ו שנים בפרך! אלא, אומר הקב"ה למשה רבנו, אני רוצה שגם אם הסכום שנותנים הוא זעיר, אינני זקוק לממון אלא לצורת הנתינה, להתלהבות , ולכן הראה לו מטבע " של אש ", שתהיה הנתינה בצורה של " אש ", בשמחה ובחשק, באש של קדושה, אתה הרי נותן כדי להיות שותף בהקרבת הקרבנות שמקריבים במשכן בכל יום ויום!! ועל כן, אם הנתינה היא בשמחה ובטוב לבב, זה מתחבר עם קדושה. ועוד, שה"מטבע" הוא מלשון "טבע", לומר לנו שאם האדם נותן את הכסף בהתלהבות, זה משריש בטבעו אש של קדושה ונתינה.
מחצית השקל
בא להראות לאדם שהוא רק חצי. כלומר, האדם צריך לדעת שהוא לא שלם, והוא צריך להקריב את עצמו למען הציבור. אל לו לאדם לחשוב שהוא שיא השלמות, אלא הוא רק חצי, והציבור תורם מסגולתו הכללית מבחינה רוחנית גם על היחיד. אין לאדם לחשוב שהוא החכם מכל אדם והוא שיא השלמות, כל אדם צריך לדעת שהשאיפה לשלמות, השאיפה לדרגה גבוהה יותר, צריכה לעמוד בבסיס ההשקפה שלו. כשכל אחד נותן חצי, וביחד קונים קורבנות ציבור, הציבור משפיע על הפרט השפעה גדולה.
משפטי התורה
מספרים על יהודי אחד, שביום חורף אחד לא נזהר דיו, החליק בבוץ, וגרם נזק ממוני לחברו. תבעו החבר לדין תורה אצל רב העיר ויצא חייב בדינו. קיבל היהודי את פסק הדין ויצא מבית הרב לדרכו.
והנה, לאחר מספר דקות, הוא שב אל הרב ואומר לו – רבי, וודאי אם הרב פסק שאני חייב, הרי כך הדין ואשלם, אך מה המקור עליו הסתמך הרב בפסק הדין?
ענה הרב – למדתי זאת מהש"ך (אחד המפרשים המרכזיים על השולחן ערוך). אמר היהודי – אם הרב פסק כך והש"ך פסק כך וודאי אנהג כך, ויצא.
לאחר מספר דקות שב היהודי, ושוב שאל – מהיכן למד זאת הש"ך? ענה הרב – מהרמב"ם, והרמב"ם מהגמרא, והגמרא למדה זאת מתורתנו הקדושה שניתנה מפי הקדוש ברוך הוא למשה מסיני.
כעת שאל היהודי – מתי ניתנה התורה? ענה הרב – בחג השבועות, בשישי בסיוון. חייך היהודי ואמר – אם כך, לא אקיים את פסק הדין, שהרי חג השבועות חל באמצע הקיץ, ואז הדרכים אינם מלאות בוץ, ולא הייתי מחליק וגורם את הנזק.
כמובן, דברי אותו יהודי הם שטות והבל, שהרי תורתנו הקדושה היא נצחית ונותנת מענה לא רק לימי החורף כימי הקיץ, אלא לכל התהפוכות שעבר ויעבור העולם עד סוף כל הדורות. אך סיפור זה מחדד את הנקודה אותה הדגיש הרב בדבריו – המקור אינו חוכמתו של הש"ך או תורתו של הרמב"ם, גדולים ככל שיהיו. כל חכמינו הקדושים שואבים את כוחם ודבריהם מדבר ה'.
נקודה זו חשובה היא מאד בבואנו להתבונן בפרשת משפטים, ובהבדל היסודי בין המשפט התורני לבין בתי המשפט שלא דנים על פי דין תורה. שאלה יסודית שניצבת לפני כל מערכת משפט – מה מקור הסמכות ממנו יונק השופט/ הדיין בבואו לפסוק את הדין. תמיד אפשר לומר לשופט – מי שמך? מי אתה שתחרוץ גורלות ותחליט לשבט או לחסד?
בתולדות המשפט הבינלאומי ניתנו לכך מספר תשובות – יש שאמרו – המדינה/ הציבור. "אלמלא מוראה של מלכות, איש את רעהו חיים בלעו". לציבור יש זכות ליצור לעצמו מערכת חוקים שתשמור על הסדר ואורחות החיים, ולפי אותה מערכת פוסק השופט. זו הסיבה שתולים דגל מאחורי השופט, לייצג את מקור הסמכות.
יש שאמרו – המוסר. את מערכת החוקים כתבו אנשים שישבו וכיוונו עד למוסר האמיתי, לכן – בחוקה האמריקאית, יודעים עד היום מיהם מחברי המוסר, ויש גם מעט מאוד תיקונים בחוקה (27 תיקונים בפרק זמן של יותר מ200 שנה!). כמובן, גם השופטים מכוונים את עצמם לקול המוסר והצדק האמיתי, ללא פניות ונגיעות אישיות, ופוסקים את האמת בטהרתה.
כמובן, כל אחד מרגיש בחולשתם העצומה של מקורות סמכות אלו. אמנם לציבור יש כוח מסוים, וגם ביהדות יש מושג של 'משפטי המלך', שכוחו מהציבור, אבל לומר שהמחוקקים הם אנשים שכיוונו למוסר אמיתי, ובמיוחד לטעון שהשופטים פוסקים את הדין ללא נגיעות אישיות זו טענה חלשה מאוד. הרי כולנו מרגישים עד כמה מערכת המשפט נגועה כיום בנגיעות ואינטרסים אישיים.
תורתנו הקדושה אומרת אחרת. פרשת משפטים ניתנת מיד בתום מעמד הר סיני, ללמדך שהמשפט בישראל יונק את כוחו מהקדוש ברוך הוא, שהוא מקור הצדק והמוסר האמיתיים. ו"אלוקים ניצב בעדת אל" – ב"עדת הדיינים". בנוסף - בית הדין הגדול יושב בבית המקדש, במקום השראת השכינה.
יתר על כן, מדהים לעיתים לגלות, (ואין כאן המקום להיכנס לדוגמאות) - איך דווקא בית המשפט של התורה, מתוך שיודע את מוגבלות כוחו של האדם, יודע שלא תמיד מצליחים הדיינים להגיע לבירור המציאות עד הסוף, ויש כללים כיצד לפסוק במקרים שלא הצלחנו לברר את המציאות ("המוציא מחברו עליו הראיה", "כל דאלים גבר", "יחלוקו", "שודאד דייני").
התורה לא מתיימרת לטעון טענות שחצניות, כאילו הדיינים הם יודעי כל ומורמים מעם, אלא כל כוחם של הדיינים הוא בהקשבתם וביטולם לדבר ה'.
למעשה, חשוב שכולנו בעת דיון משפטי, לא נפנה לבתי המשפט הפוסקים לפי דיני הגויים, אלא נפנה לבתי הדין ולפסיקות התורה. ובזכות זאת נזכה ל"ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה".#_lt#div style="text-align#_sc# right;"#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#strong#_gt##_lt#span style="color#_sc# #0000ff;"#_gt#חכמינו ז"ל אמרו שמשה רבנו התקשה במצוות מחצית השקל עד שהקב"ה הראה לו כמין מטבע של אש מתחת כסא הכבוד. חכמינו למדו זאת מלשון הכתוב "זה יתנו", כלומר הקב"ה הראה לו את המטבע ואמר "זה יתנו".#_lt#/span#_gt##_lt#/strong#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#strong#_gt# #_lt#/strong#_gt##_lt#strong#_gt#תמוה לכאורה, במה נתקשה כל-כך משה, עד שהקב"ה היה צריך להמחיש לו מהי צורת המטבע של מחצית השקל. האם הבעיה היתה שמשה רבנו היה אדם רוחני שלא התמצא בכסף ולא ידע איך נראית המטבע של מחצית השקל?#_lt#/strong#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#strong#_gt#אמנם היו גדולים בישראל שלא הכירו ערך המטבעות ולא הביטו בצורתו של מטבע. אפשר לומר זאת גם על כמה גדולי ישראל שלא ידעו צורתא דמטבע. לא ידעו מחירים של מוצרים. #_lt#/strong#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#strong#_gt# #_lt#/strong#_gt##_lt#strong#_gt#אך נראה שלא זו היתה הבעיה אצל משה רבנו, שכן אילו זו היתה הבעיה, מדוע הקב"ה הראה למשה מטבע של אש? איך אפשר להכיר על-פי מטבע של אש צורת מטבע? ומדוע ציינו חכמים שהקב"ה לקח כמין מטבע של אש מתחת כסא הכבוד והראהו?#_lt#/strong#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#strong#_gt# #_lt#/strong#_gt##_lt#strong#_gt#על כן נראה שהקב"ה הראה למשה את התוכן העמוק של מצוות מחצית השקל, שזו מצווה הבאה לכפר על חטא העגל. כיצד מכפרת מצווה קטנה, שכל אחד נותן מטבע קטנה, מחצית השקל, על חטא כה חמור? אלא שהערך של מצווה זו אינו נמדד במעשה הפרטי של כל אחד ואחד, אלא במשמעות הכללית היוצאת מן המצווה שעולה עד לכסא הכבוד. המטבע הניתנת על-ידי כל אחד ואחד נהפכת שם למטבע של אש.#_lt#/strong#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#strong#_gt#זהו שאמר הכתוב "זה יתנו", והראה לו הקב"ה מטבע של אש, כלומר הם יתנו מחצית השקל. אבל בעצם המצווה הזו מתעלה מעלה מעלה ונהפכת למטבע של אש מתחת לכסא הכבוד. זה באמת מה שבסופו של דבר יתנו.#_lt#/strong#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#strong#_gt#כאשר כל ישראל משתתפים ביחד במצווה אחת וכולם נותנים בשווה, העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט, ובכסף זה נעשית עבודת בית-המקדש, האחדות השלמה של כל ישראל כולם בעבודת בית-המקדש, מביאה להשראת שכינה בישראל, וכבוד ד' נראה, וזהו כסא הכבוד.#_lt#/strong#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#strong#_gt# #_lt#/strong#_gt##_lt#strong#_gt#עבודת בית-המקדש, קרבנות הציבור, התמידים והמוספים, צריכים להיות מכסף מחצית השקל דוקא. אין להביא אותם מנדבת יחיד. קרבנות הציבור צריכים להיות משל הציבור כולו. כלל ישראל הוא תמיד בטהרתו ובצדקתו. "כולך יפה רעיתי ומום אין בך". הכלל תמיד צדיק, החטא נמצא רק ביחידים ולא בכלל. לכן, כל מצווה כללית יש לה ערך מיוחד, שלמות מיוחדת. אף אמנם שכל יחיד משתתף בסכום קטן, אך התחייבותו אל הכלל מעלה אותו למדרגה של שלמות.#_lt#/strong#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#strong#_gt#לכן במצווה זו נתקן חטא העגל. הפרט מתחבר אל הכלל ומטהר על ידו.#_lt#/strong#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#strong#_gt#במצווה זו שהינה עבודת ד' כללית, בבית המקדש, תוקן החטא של עבודה זרה. ועל פי זאת ניתן לפרש ש"העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט", פירושו לא רק בכמות הכסף, אלא גם באיכות. שאם אמנם מי שהוא דל בכוונתו, אינו מתכוון בכל הלב. אין זה גורע במצווה, כי כוונתו לא ממעיטה מערך המצווה, כי כל יחיד בטל כלפי הציבור כולו. עשיר - במובן זה שהוא עשיר בכוונת המצווה, לא ירבה ולא יפריז בערך כוונתו האישית, כי כוחה המיוחד של המצווה הזו היא בהיותה מצווה כללית של כל ישראל כאחד.#_lt#/strong#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#strong#_gt# #_lt#/strong#_gt##_lt#strong#_gt#חטא העגל שהוא חטא עבודה-זרה מתוקן על-ידי עבודת ד' הכללית בבית-המקדש, הנעשית על-ידי תרומות מחצית השקל של כל ישראל אשר עולה באחדותם של ישראל, ונהפכת למטבע של אש תחת כסא הכבוד.#_lt#/strong#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#span style="color#_sc# #0000ff;"#_gt##_lt#strong#_gt#מטבע "של אש" - התלהבות#_lt#/strong#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#strong#_gt##_lt#/strong#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#strong#_gt#הקב"ה מצווה את משה רבנו לגבות מחצית השקל, ומדגיש פעמיים שמטרת הגבייה היא שתכפר על נפשות בני ישראל, וכמו שכתוב#_sc# "וְלָקַחְתָּ אֶת כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתַתָּ אֹתוֹ עַל עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי ה' לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם '. והנה, מבוא בחז"ל שכסף השקלים בא לכפר על מה שנתנו עם ישראל מכספם וזהבם לעשיית העגל. וקשה, וכי במטבע קטנה של חצי שקל בלבד יתכפר לעם ישראל על מה שהזילו מכספם ומזהבם לרוב לעשיית העגל?! ועוד צועק משה רבנו לפני הקב"ה, הרי בחטא העגל כפרו בך!! חטאו מייד אחרי שמיעתם על הר סיני "אנוכי ה' אלקיך"!! והיאך יתכפר להם בחצי שקל בלבד?!#_lt#/strong#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#strong#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt# #_lt#/span#_gt##_lt#/strong#_gt##_lt#strong#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt#אומר לו הקב"ה, אם אתה מתקשה כיצד מטבע קטנה של חצי שקל יכולה לכפר על חטא העגל שהיה גדול ועצום, אני באמת יכול לשלוח לך שליח להראות לך מה זה חצי שקל, אבל אין זו מטרתי שיביאו סתם כסף, אלא מטבע "של אש", וכמו שהדגיש רש"י, שלא הראה לו מטבע רגילה אלא "של אש". ומזה אנו למדים, שאמר לו הקב"ה וכי אני צריך את הכסף שלהם לקרבנות?! והרי את כל הכסף שיש להם אני נתתי להם, אני ציוויתי לקחת מהמצרים את אוצרותיהם, וזה היה מעט וזעיר ממה שחייבים המצרים לעם ישראל על עבודתם במשך רד"ו שנים בפרך! אלא, אומר הקב"ה למשה רבנו, אני רוצה שגם אם הסכום שנותנים הוא זעיר, אינני זקוק לממון אלא לצורת הנתינה, להתלהבות , ולכן הראה לו מטבע " של אש ", שתהיה הנתינה בצורה של " אש ", בשמחה ובחשק, באש של קדושה, אתה הרי נותן כדי להיות שותף בהקרבת הקרבנות שמקריבים במשכן בכל יום ויום!! ועל כן, אם הנתינה היא בשמחה ובטוב לבב, זה מתחבר עם קדושה. ועוד, שה"מטבע" הוא מלשון "טבע", לומר לנו שאם האדם נותן את הכסף בהתלהבות, זה משריש בטבעו אש של קדושה ונתינה.#_lt#/span#_gt##_lt#/strong#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#strong#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt#מחצית השקל#_lt#/span#_gt##_lt#/strong#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#strong#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt#בא להראות לאדם שהוא רק חצי. כלומר, האדם צריך לדעת שהוא לא שלם, והוא צריך להקריב את עצמו למען הציבור. אל לו לאדם לחשוב שהוא שיא השלמות, אלא הוא רק חצי, והציבור תורם מסגולתו הכללית מבחינה רוחנית גם על היחיד. אין לאדם לחשוב שהוא החכם מכל אדם והוא שיא השלמות, כל אדם צריך לדעת שהשאיפה לשלמות, השאיפה לדרגה גבוהה יותר, צריכה לעמוד בבסיס ההשקפה שלו. כשכל אחד נותן חצי, וביחד קונים קורבנות ציבור, הציבור משפיע על הפרט השפעה גדולה.#_lt#/span#_gt##_lt#/strong#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#strong#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt# #_lt#/span#_gt##_lt#/strong#_gt##_lt#strong#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt##_lt#span style="color#_sc# #0000ff;"#_gt#משפטי התורה#_lt#/span#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#/strong#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#strong#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt#מספרים על יהודי אחד, שביום חורף אחד לא נזהר דיו, החליק בבוץ, וגרם נזק ממוני לחברו. תבעו החבר לדין תורה אצל רב העיר ויצא חייב בדינו. קיבל היהודי את פסק הדין ויצא מבית הרב לדרכו.#_lt#/span#_gt##_lt#/strong#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#strong#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt#והנה, לאחר מספר דקות, הוא שב אל הרב ואומר לו – רבי, וודאי אם הרב פסק שאני חייב, הרי כך הדין ואשלם, אך מה המקור עליו הסתמך הרב בפסק הדין?#_lt#/span#_gt##_lt#/strong#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#strong#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt#ענה הרב – למדתי זאת מהש"ך (אחד המפרשים המרכזיים על השולחן ערוך). אמר היהודי – אם הרב פסק כך והש"ך פסק כך וודאי אנהג כך, ויצא.#_lt#/span#_gt##_lt#/strong#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#strong#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt#לאחר מספר דקות שב היהודי, ושוב שאל – מהיכן למד זאת הש"ך? ענה הרב – מהרמב"ם, והרמב"ם מהגמרא, והגמרא למדה זאת מתורתנו הקדושה שניתנה מפי הקדוש ברוך הוא למשה מסיני.#_lt#/span#_gt##_lt#/strong#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#strong#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt#כעת שאל היהודי – מתי ניתנה התורה? ענה הרב – בחג השבועות, בשישי בסיוון. חייך היהודי ואמר – אם כך, לא אקיים את פסק הדין, שהרי חג השבועות חל באמצע הקיץ, ואז הדרכים אינם מלאות בוץ, ולא הייתי מחליק וגורם את הנזק.#_lt#/span#_gt##_lt#/strong#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#strong#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt#כמובן, דברי אותו יהודי הם שטות והבל, שהרי תורתנו הקדושה היא נצחית ונותנת מענה לא רק לימי החורף כימי הקיץ, אלא לכל התהפוכות שעבר ויעבור העולם עד סוף כל הדורות. אך סיפור זה מחדד את הנקודה אותה הדגיש הרב בדבריו – המקור אינו חוכמתו של הש"ך או תורתו של הרמב"ם, גדולים ככל שיהיו. כל חכמינו הקדושים שואבים את כוחם ודבריהם מדבר ה'.#_lt#/span#_gt##_lt#/strong#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#strong#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt#נקודה זו חשובה היא מאד בבואנו להתבונן בפרשת משפטים, ובהבדל היסודי בין המשפט התורני לבין בתי המשפט שלא דנים על פי דין תורה. שאלה יסודית שניצבת לפני כל מערכת משפט – מה מקור הסמכות ממנו יונק השופט/ הדיין בבואו לפסוק את הדין. תמיד אפשר לומר לשופט – מי שמך? מי אתה שתחרוץ גורלות ותחליט לשבט או לחסד?#_lt#/span#_gt##_lt#/strong#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#strong#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt#בתולדות המשפט הבינלאומי ניתנו לכך מספר תשובות – יש שאמרו – המדינה/ הציבור. "אלמלא מוראה של מלכות, איש את רעהו חיים בלעו". לציבור יש זכות ליצור לעצמו מערכת חוקים שתשמור על הסדר ואורחות החיים, ולפי אותה מערכת פוסק השופט. זו הסיבה שתולים דגל מאחורי השופט, לייצג את מקור הסמכות.#_lt#/span#_gt##_lt#/strong#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#strong#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt#יש שאמרו – המוסר. את מערכת החוקים כתבו אנשים שישבו וכיוונו עד למוסר האמיתי, לכן – בחוקה האמריקאית, יודעים עד היום מיהם מחברי המוסר, ויש גם מעט מאוד תיקונים בחוקה (27 תיקונים בפרק זמן של יותר מ200 שנה!). כמובן, גם השופטים מכוונים את עצמם לקול המוסר והצדק האמיתי, ללא פניות ונגיעות אישיות, ופוסקים את האמת בטהרתה.#_lt#/span#_gt##_lt#/strong#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#strong#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt# #_lt#/span#_gt##_lt#/strong#_gt##_lt#strong#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt#כמובן, כל אחד מרגיש בחולשתם העצומה של מקורות סמכות אלו. אמנם לציבור יש כוח מסוים, וגם ביהדות יש מושג של 'משפטי המלך', שכוחו מהציבור, אבל לומר שהמחוקקים הם אנשים שכיוונו למוסר אמיתי, ובמיוחד לטעון שהשופטים פוסקים את הדין ללא נגיעות אישיות זו טענה חלשה מאוד. הרי כולנו מרגישים עד כמה מערכת המשפט נגועה כיום בנגיעות ואינטרסים אישיים.#_lt#/span#_gt##_lt#/strong#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#strong#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt#תורתנו הקדושה אומרת אחרת. פרשת משפטים ניתנת מיד בתום מעמד הר סיני, ללמדך שהמשפט בישראל יונק את כוחו מהקדוש ברוך הוא, שהוא מקור הצדק והמוסר האמיתיים. ו"אלוקים ניצב בעדת אל" – ב"עדת הדיינים". בנוסף - בית הדין הגדול יושב בבית המקדש, במקום השראת השכינה.#_lt#/span#_gt##_lt#/strong#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#strong#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt#יתר על כן, מדהים לעיתים לגלות, (ואין כאן המקום להיכנס לדוגמאות) - איך דווקא בית המשפט של התורה, מתוך שיודע את מוגבלות כוחו של האדם, יודע שלא תמיד מצליחים הדיינים להגיע לבירור המציאות עד הסוף, ויש כללים כיצד לפסוק במקרים שלא הצלחנו לברר את המציאות ("המוציא מחברו עליו הראיה", "כל דאלים גבר", "יחלוקו", "שודאד דייני").#_lt#/span#_gt##_lt#/strong#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#strong#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt#התורה לא מתיימרת לטעון טענות שחצניות, כאילו הדיינים הם יודעי כל ומורמים מעם, אלא כל כוחם של הדיינים הוא בהקשבתם וביטולם לדבר ה'.#_lt#/span#_gt##_lt#/strong#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#strong#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt#למעשה, חשוב שכולנו בעת דיון משפטי, לא נפנה לבתי המשפט הפוסקים לפי דיני הגויים, אלא נפנה לבתי הדין ולפסיקות התורה. ובזכות זאת נזכה ל"ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה".#_lt#/span#_gt##_lt#/strong#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#/span#_gt# #_lt#/div#_gt# |