הילדה הקטנה שיחקה בהתלהבות, אך כעת ניגרו דמעות במורד לחייה. היא נפלה, ברכיה נשרטו ומעט דם נזל מהם. היא התייפחה; לא כל-כך בגלל הכאב אלא בשל הנפילה הפתאומית. כמה אנשים עמדו וצפו בה ותגובותיהם היו שונות.
"מדוע היא משחקת באזור לא בטוח?" מתח אחד ביקורת.
"מי משגיח עליה?" תבעה אחרת לדעת.
"תראו את השמלה היפה שלה, לגמרי מקומטת ומלוכלכת!" העירה אישה שלישית.
"האם היא לא לובשת את התלבושת של בית הספר ההוא – זה שהילדים שלנו לא הולכים אליו?" רטנה אחרת.
"כעת אני מבין מדוע היא כל כך מופרעת..."
ההערות המשיכו, והתייחסו לגילה של הילדה, לצבע שערה ועיניה, לבית הספר שאליו היא הולכת או לא, לחברים שעמם היא משחקת, לבגדיה ולאזור המשחקים שלה ואפילו לצבע הכיפה של אבא שלה והבית כנסת שהוא מתפלל שם.
ובינתיים הילדה המשיכה לבכות.
אישה אחת התנהגה אחרת. היא הרימה את הילדה בזרועותיה, הרגיעה וחיבקה אותה.
היא לא התייחסה כלל לרכילות סביבה. היא לא הייתה מודאגת שמא הדמעות והדם יכתימו את בגדיה שלה. היא התעלמה מקולות הביקורת, והתמקדה אך ורק בהרגעת הילדה.
גם לא היה איכפת לה מכל הבעיות שציינו הדוברים. אולי הן זקוקות לטיפול, אך לא כעת. לא כשהילדה בוכה.
בשלב זה היא פשוט חשבה רק על הרגעת הילדה. אחרי הכל, היא אמה של הילדה. היא מחזיקה את ילדתה שלה.
___________________________________________
כשיעקב שכב על ערש דווי, הוא פנה לבנו האהוב יוסף ומספר לו על סיבת קבורתה של רחל על אם הדרך.
ידעתי שיש בלבך עלי. אבל דע לך שעשיתי זאת ברוח הקודש, אין כמו אהבתה של אמא ! כשהבנים יהיו בצרות רק אמא שלהם יכולה לעזור להם. היא תחכה להם אלפי שנים לצד כביש נט.
"רחל מבכה על בניה מיאנה להנחם על בניה כי איננו", ובורא העולם משיב לה: "יש שכר לפעולתך נאם ה' וגו' ושבו בנים לגבולם."
מכל מנהיגי ישראל הגדולים, הייתה זו דווקא רחל שנאבקה במקטרגים השמימיים ודרשה מאלוקים שיחוס על ילדיה. רק היא הייתה מסוגלת לעורר את רחמי האלוקים.
בחייה היא ויתרה על אושרה שלה כדי למנוע בושה מאחותה לאה ובמותה ויתרה לנצח על הערך הרוחני בקבורה ליד בעלה במקום מבורך כמערת המכפלה - שער גן עדן .
היא עושה זאת למען ילדיה – צאצאי יעקב, שיחיו מאות שנים אחריה.
___________________________________________
האם היו ילדים אלה מיוחדים? האם היו ילדים אלה בעלי תכונות מיוחדות או מעלות יוצאות דופן? ילדים אלה היו חוטאים שנכשלו בחטאים הגרועים ביותר, עבודת אלילים, שחיתות מוסרית ורצח. עד הוגלו מארץ הקודש בשל התנהגותם הקלוקלת.
במשך מאות שנים חיכתה רחל בסבלנות, בבדידות מוחלטת, על אם הדרך, לצד כביש נטוש, פשוט כדי שחוטאים עלובים אלה יוכלו למצוא עידוד כשיחלפו לצד קברה והיא תתחנן לאלוקים למענם.
רחל נחושה בדעתה להקריב את הנאות הנצח שלה כדי שהילדים הללו יוכלו לעבור ליד קברה ושהיא תתפלל למענם. מה דחף את רחל למעשה הקרבה שכזה?
האם לא הייתה רחל מודעת למעשיהם של צאצאים רחוקים אלה? האם לא ידעה לאלו תהומות רוחניים עתידים הם להתדרדר?
עבור רחל, לא היו אלה פשוט חוטאים רשעים, אלא היו אלה ילדיה שלה.
ילדים שאולי סטו מן הדרך, שאולי נכשלו, אך למרות זאת, אלה ילדיה, והם ראויים לאהבה ולחמלה.
רחל היא האם היהודייה בהתגלמותה, המקריבה למען ילדיה. מתוך מעיין החמלה והרחמים האינסופי שלה, העמיקה רחל לראות דרך פגמיהם ושחיתותם אל תום מהותם, אל הטוב והיופי המולדים הטבועים בנשמותיהם.
עמוק ככל שיפלו, הם ילדיה וילדיו של אלוקים, בלי שום תנאים.
האם נוכל ללמוד ממעשה ההקרבה של אמנו?
האם נוכל להביט אל מעבר לחטאיהם של עם ישראל ? דתיים חילונים חרדים... ואפילו חברינו לעבודה או השכנים שלנו , להביט מעבר לפגמיהם או לחולשותיהם, מעבר לחשבונות האישים שיש לנו איתם ולדמיין לנו את שראתה רחל אמנו – את ילדי האלוקים, הראויים לחמלתו ולרחמיו?
"האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים" (בראשית מט,א).
האספו כי זה סוד הגאולה לאחרית הימים. (השל"ה)
סה"כ אי הבנה
כשחוזרים בני יעקב למצרים, אחרי שקברו את יעקב במערת המכפלה, אומרת לנו התורה:
"ויראו אחי יוסף כי מת אביהם ויאמרו לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אותו ". אומר המדרש: "ר' לוי ור' יצחק, ר' לוי אמר שלא זמנן לסעודה- כלומר, כשיעקב היה חי, היו סועדים על שולחנו של יוסף, וכשחזרו מקבורת יעקב, לא זימנם לסעודה, ולכן הם חששו שעכשיו יוסף יפרע מהם- א"ר תנחומא הוא לא נתכוון אלא לשם שמים. אמר, לשעבר אבא מושיב לי למעלה מיהודה שהוא מלך ולמעלה מראובן שהוא בכור, ועכשיו אינו בדין שאשב למעלה מהן. והן לא אמרו כן אלא לו ישטמנו יוסף. רבי יצחק אמר, הלך והציץ באותו הבור. א"ר תנחומא הוא לא נתכוון אלא לשם שמים, והם לא אמרו כן אלא לו ישטמנו יוסף".
אנו רואים במדרש שיוסף התכוון לדבר מסוים חיובי, ואחיו טעו בפרוש כוונתו, ולכן נבהלו. הוא לא הזמין אותם משום כבודם. גם ההסתכלות שלו לבור היתה על מנת להודות לקב"ה על הצלתו, ולא חלילה נגד אחיו. הוא התכוון לשם שמים. אבל אחיו לא הבינו אותו כראוי, ונבהלו.
רוב הסכסוכים והמחלוקות נובעים מאי הבנה. יתכן, שזה היה שורש כל המחלוקת של יוסף ואחיו. הוא התכוון לשם שמים, אבל הם לא ירדו לסוף כוונתו, ומזה נהיה קרע במשפחה. ב"ה, אלוקים חשבה לטובה, אבל הסכסוך עצמו היה קשה מאד.זה לימוד גדול מאד. צריכים ללמוד מזה מוסר השכל !
בטרם נפגעים, בטרם מפרשים דברי אחרים בצורה לא נכונה, צריך לנסות להסתכל מנקודת המבט של השני, ולראות אולי כוונותיו היו טובות. יתכן, שהעלבון שלך הוא לא בצדק, ובחינם אתה כבר מתכנן איך לנקום בו. מעבר לזה שאסור לנקום, מדין "לא תקם ולא תטר ", במקרה זה, גם ימנע מעצמו הרבה צער ועגמת נפש. אם אנשים ינהגו כך, הרבה סיכסוכים ימנעו מראש.
"בך יברך ישראל לאמר ישמך אלוקים כאפרים וכמנשה" (מח` , כ`)
מדוע התברכו ישראל דווקא באפריים ומנשה ולא בשני שבטים אחרים?
כיון שיסודה של התורה הוא שלא יתגאה אדם על חברו ולא יקנא בו .
משראה יעקב אבינו כי למרות ששיכל את ידיו והקדים את אפרים הצעיר לפני מנשה הבכור , בכל זאת לא נשתלטה גאווה על אפרים ולא קנאה על מנשה , כי אם נשארו שניהם כמקודם .
אמר : שיהיו כל בני ישראל כך ללא גאווה וקנאה . ובכן מה שאומר הכתוב : :וישם את אפרים לפני מנשה" - הכוונה היא על הברכה : "ישימך אלוקים כאפריים וכמנשה . לפיכך "היו ישראל מתברכים בהם משום שעל אף אשר "וישם את אפרים לפני מנשה "
י' טבת
אז התחיל המצור על ירושלים ,ההתחלה היא השורש של הכל , מאז חורבן בית ראשון לא התאוששנו. אמנם היה בית שני, אבל כבר לא היה בארץ חלק גדול מישראל גם השבטים שלא אבדו ולא נעלמו לא עלו כולם לארץ ישראל ,היו הבדלים גדולים בין שני המקדשים, הכל התחיל מעשרה בטבת.
בלי בית מקדש עם ישראל הוא כמו גוף בלי נשמה. חסר לו השורש, העיקר חסרה לו נקודת החיבור אל המקור. יוסף בכה על צווארי בנימין, על שני בתי המקדש, בית המקדש נקרא "צוואר".
תפקידו של הצוואר הוא לחבר בין הראש לגוף, זהו מרכז החיים וכן בית המקדש הוא הצוואר, המחבר.
יש בית מקדש של מעלה ויש בית מקדש למטה, יש חוליות בצוואר - עליונה ותחתונה, ומשם זורמים החיים אל הגוף כולו, דרך בית המקדש זורמים הכוחות הרוחניים אל העולם כולו, בלי בית מקדש זה כמו מת שעושים לו הנשמה מלאכותית - הלב עובד, אבל המוח חסר.
זה לא נקרא חיים. נשמרת מחזוריות הדם בגוף אך זה לא נחשב חיים. בנביאים זה מתואר באופן חריף יותר, כעצמות יבשות. הגר"א אומר שבדורות האחרונים העצמות גם נרקבו, כיון שהעצמות הם התלמידי חכמים. וכך אמר הגר"א שהיה בדור של דעה, של גדולי עולם, תלמידי חכמים עצומים, שאנחנו כתרבד (כף) עפר, שהכל התפורר ונשאר רק עפר ועל כך אנו מתפללים "התנערי מעפר קומי".
המצב של עם ישראל בגלות מפורר , אבל יש בו עוד כוחות קיומיים, הוא יכול לחזור לחיים מלאים של גוף חי ובריא בכל המובנים. אנו נמצאים במצב של התלכדות העצמות, של התחלת החזרה לחיות. תרבד העפר הולך ומתרכז, מתגבש, ומתחילים להיווצר חלקים, ורידים, עצמות, בשר ועור. אנחנו בתהליך של תיקון אבל הדרך ארוכה מאוד, צריך לחזור לחיים עליונים שלמים, וזה יקרה כשיבנה בית המקדש.
זוהי צרה עתיקה שאנו לא יכולים להתרגל אליה. איננו יכולים להתרגל למצב הזה של חיסרון הבית. וזה עניינו של היום הזה, לעורר בנו את הצער, את החפץ לבניין בית המקדש. אך לא רק התעוררות רגשית ורצון מופשט בלבד, אלא אנו צריכים לעשות חשבון נפש, מה יכול כל יחיד ויחיד לעשות כדי להביא לבניין הבית.
ראשית כל לרצות ולהתפלל לכך, ונוסף על כך להיות ראוי לכך. כל אחד צריך לחשוב שהוא לא יעכב את הגאולה. אולי אני לא יכול להביא את כל הגאולה אבל לפחות אני לא אעכב אותה ואולי אף אקדם אותה מעט. כשאדם מתרומם בעבודת ה' ומתעלה הוא תורם הרבה לבניין הבית, כי "כל ישראל ערבים זה לזה" וכל פעולה פועלת על כל עם ישראל וכל העולם כולו.
כל תיקון מועיל לכלל כולו. זהו עניינו של היום הזה, שקידה, התבוננות ושינוי - לא לעבור את היום הזה ולחזור לסדר היום. הכאב, הצער, הזיכרון צריך לחדור אל תוכנו ולשנות אותנו. בעז"ה נשתדל לעשות מצידנו מה שביכולתנו ונתפלל לריבונו של עולם שישפיע שפע של טוב. אנו בטוחים שאנחנו בדרך ומתקדמים, ואנו מצפים שבעז"ה יהפוך היום הזה מהתחלה של צרות להתחלה של שלב נוסף במהלך הגאולה, שנתקדם בה במהרה בימינו עד לגאולתנו השלמה, אמן.#_lt#div style="text-align#_sc# right;" dir="rtl"#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt#
#_lt#p#_gt#הילדה הקטנה שיחקה בהתלהבות, אך כעת ניגרו דמעות במורד לחייה. היא נפלה, ברכיה נשרטו ומעט דם נזל מהם. היא התייפחה; לא כל-כך בגלל הכאב אלא בשל הנפילה הפתאומית. כמה אנשים עמדו וצפו בה ותגובותיהם היו שונות.#_lt#/p#_gt#
#_lt#ul#_gt#
#_lt#li#_gt#"מדוע היא משחקת באזור לא בטוח?" מתח אחד ביקורת.#_lt#/li#_gt#
#_lt#li#_gt#"מי משגיח עליה?" תבעה אחרת לדעת.#_lt#/li#_gt#
#_lt#li#_gt#"תראו את השמלה היפה שלה, לגמרי מקומטת ומלוכלכת!" העירה אישה שלישית.#_lt#/li#_gt#
#_lt#li#_gt#"האם היא לא לובשת את התלבושת של בית הספר ההוא – זה שהילדים שלנו לא הולכים אליו?" רטנה אחרת.#_lt#/li#_gt#
#_lt#li#_gt#"כעת אני מבין מדוע היא כל כך מופרעת..."#_lt#/li#_gt#
#_lt#/ul#_gt#
#_lt#p#_gt#ההערות המשיכו, והתייחסו לגילה של הילדה, לצבע שערה ועיניה, לבית הספר שאליו היא הולכת או לא, לחברים שעמם היא משחקת, לבגדיה ולאזור המשחקים שלה ואפילו לצבע הכיפה של אבא שלה והבית כנסת שהוא מתפלל שם.#_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt# ובינתיים הילדה המשיכה לבכות.#_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt#אישה אחת התנהגה אחרת. היא הרימה את הילדה בזרועותיה, הרגיעה וחיבקה אותה.#_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt#היא לא התייחסה כלל לרכילות סביבה. היא לא הייתה מודאגת שמא הדמעות והדם יכתימו את בגדיה שלה. היא התעלמה מקולות הביקורת, והתמקדה אך ורק בהרגעת הילדה.#_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt#גם לא היה איכפת לה מכל הבעיות שציינו הדוברים. אולי הן זקוקות לטיפול, אך לא כעת. לא כשהילדה בוכה.#_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt#בשלב זה היא פשוט חשבה רק על הרגעת הילדה. אחרי הכל, היא אמה של הילדה. היא מחזיקה את #_lt#em#_gt##_lt#span style="text-decoration#_sc# underline;"#_gt#ילדתה שלה#_lt#/span#_gt##_lt#/em#_gt#.#_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt#___________________________________________#_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt# #_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt#כשיעקב שכב על ערש דווי, הוא פנה לבנו האהוב יוסף ומספר לו על סיבת קבורתה של רחל על אם הדרך.#_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt#ידעתי שיש בלבך עלי. אבל דע לך שעשיתי זאת ברוח הקודש, אין כמו אהבתה של אמא ! כשהבנים יהיו בצרות רק אמא שלהם יכולה לעזור להם. היא תחכה להם אלפי שנים לצד כביש נט.#_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt# "רחל מבכה על בניה מיאנה להנחם #_lt#span style="text-decoration#_sc# underline;"#_gt#על בניה#_lt#/span#_gt# כי איננו", ובורא העולם משיב לה#_sc# "יש שכר לפעולתך נאם ה' וגו' ושבו בנים לגבולם."#_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt# מכל מנהיגי ישראל הגדולים, הייתה זו דווקא רחל שנאבקה במקטרגים השמימיים ודרשה מאלוקים שיחוס על ילדיה. רק היא הייתה מסוגלת לעורר את רחמי האלוקים.#_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt# בחייה היא ויתרה על אושרה שלה כדי למנוע בושה מאחותה לאה ובמותה ויתרה לנצח על הערך הרוחני בקבורה ליד בעלה במקום מבורך כמערת המכפלה - שער גן עדן .#_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt# היא עושה זאת למען ילדיה – צאצאי יעקב, שיחיו מאות שנים אחריה.#_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt#___________________________________________#_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt# האם היו ילדים אלה מיוחדים? האם היו ילדים אלה בעלי תכונות מיוחדות או מעלות יוצאות דופן? ילדים אלה היו חוטאים שנכשלו בחטאים הגרועים ביותר, עבודת אלילים, שחיתות מוסרית ורצח. עד הוגלו מארץ הקודש בשל התנהגותם הקלוקלת.#_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt#במשך מאות שנים חיכתה רחל בסבלנות, בבדידות מוחלטת, על אם הדרך, לצד כביש נטוש, פשוט כדי שחוטאים עלובים אלה יוכלו למצוא עידוד כשיחלפו לצד קברה והיא תתחנן לאלוקים למענם.#_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt#רחל נחושה בדעתה להקריב את הנאות הנצח שלה כדי שהילדים הללו יוכלו לעבור ליד קברה ושהיא תתפלל למענם. מה דחף את רחל למעשה הקרבה שכזה?#_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt#האם לא הייתה רחל מודעת למעשיהם של צאצאים רחוקים אלה? האם לא ידעה לאלו תהומות רוחניים עתידים הם להתדרדר?#_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt# עבור רחל, לא היו אלה פשוט חוטאים רשעים, אלא היו אלה ילדיה שלה.#_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt#ילדים שאולי סטו מן הדרך, שאולי נכשלו, אך למרות זאת, אלה ילדיה, והם ראויים לאהבה ולחמלה.#_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt#רחל היא האם היהודייה בהתגלמותה, המקריבה למען ילדיה. מתוך מעיין החמלה והרחמים האינסופי שלה, העמיקה רחל לראות דרך פגמיהם ושחיתותם אל תום מהותם, אל הטוב והיופי המולדים הטבועים בנשמותיהם. #_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt#עמוק ככל שיפלו, הם ילדיה וילדיו של אלוקים, בלי שום תנאים.#_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt# #_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt#האם נוכל ללמוד ממעשה ההקרבה של אמנו?#_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt#האם נוכל להביט אל מעבר לחטאיהם של עם ישראל ? דתיים חילונים חרדים... ואפילו חברינו לעבודה או השכנים שלנו , להביט מעבר לפגמיהם או לחולשותיהם, מעבר לחשבונות האישים שיש לנו איתם ולדמיין לנו את שראתה רחל אמנו – את ילדי האלוקים, הראויים לחמלתו ולרחמיו?#_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt#"#_lt#span style="text-decoration#_sc# underline;"#_gt#האספו#_lt#/span#_gt# ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים" (בראשית מט,א).#_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#span style="text-decoration#_sc# underline;"#_gt#האספו#_lt#/span#_gt# כי זה סוד הגאולה לאחרית הימים. (השל"ה)#_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt# סה"כ אי הבנה#_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt#כשחוזרים בני יעקב למצרים, אחרי שקברו את יעקב במערת המכפלה, אומרת לנו התורה#_sc##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt# "ויראו אחי יוסף כי מת אביהם ויאמרו לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אותו ". אומר המדרש#_sc# "ר' לוי ור' יצחק, ר' לוי אמר שלא זמנן לסעודה- כלומר, כשיעקב היה חי, היו סועדים על שולחנו של יוסף, וכשחזרו מקבורת יעקב, לא זימנם לסעודה, ולכן הם חששו שעכשיו יוסף יפרע מהם- א"ר תנחומא הוא לא נתכוון אלא לשם שמים. אמר, לשעבר אבא מושיב לי למעלה מיהודה שהוא מלך ולמעלה מראובן שהוא בכור, ועכשיו אינו בדין שאשב למעלה מהן. והן לא אמרו כן אלא לו ישטמנו יוסף. רבי יצחק אמר, הלך והציץ באותו הבור. א"ר תנחומא הוא לא נתכוון אלא לשם שמים, והם לא אמרו כן אלא לו ישטמנו יוסף".#_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt# #_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt#אנו רואים במדרש שיוסף התכוון לדבר מסוים חיובי, ואחיו טעו בפרוש כוונתו, ולכן נבהלו. הוא לא הזמין אותם משום כבודם. גם ההסתכלות שלו לבור היתה על מנת להודות לקב"ה על הצלתו, ולא חלילה נגד אחיו. הוא התכוון לשם שמים. אבל אחיו לא הבינו אותו כראוי, ונבהלו.#_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt#רוב הסכסוכים והמחלוקות נובעים מאי הבנה. יתכן, שזה היה שורש כל המחלוקת של יוסף ואחיו. הוא התכוון לשם שמים, אבל הם לא ירדו לסוף כוונתו, ומזה נהיה קרע במשפחה. ב"ה, אלוקים חשבה לטובה, אבל הסכסוך עצמו היה קשה מאד.זה לימוד גדול מאד. צריכים ללמוד מזה מוסר השכל !#_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt# בטרם נפגעים, בטרם מפרשים דברי אחרים בצורה לא נכונה, צריך לנסות להסתכל מנקודת המבט של השני, ולראות אולי כוונותיו היו טובות. יתכן, שהעלבון שלך הוא לא בצדק, ובחינם אתה כבר מתכנן איך לנקום בו. מעבר לזה שאסור לנקום, מדין "לא תקם ולא תטר ", במקרה זה, גם ימנע מעצמו הרבה צער ועגמת נפש. אם אנשים ינהגו כך, הרבה סיכסוכים ימנעו מראש.#_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt# "בך יברך ישראל לאמר ישמך אלוקים כאפרים וכמנשה" (מח` , כ`)#_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt#מדוע התברכו ישראל דווקא באפריים ומנשה ולא בשני שבטים אחרים?#_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt#כיון שיסודה של התורה הוא שלא יתגאה אדם על חברו ולא יקנא בו .#_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt#משראה יעקב אבינו כי למרות ששיכל את ידיו והקדים את אפרים הצעיר לפני מנשה הבכור , בכל זאת לא נשתלטה גאווה על אפרים ולא קנאה על מנשה , כי אם נשארו שניהם כמקודם .#_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt#אמר #_sc# שיהיו כל בני ישראל כך ללא גאווה וקנאה . ובכן מה שאומר הכתוב #_sc# #_sc#וישם את אפרים לפני מנשה" - הכוונה היא על הברכה #_sc# "ישימך אלוקים כאפריים וכמנשה . לפיכך "היו ישראל מתברכים בהם משום שעל אף אשר "וישם את אפרים לפני מנשה "#_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt# י' טבת#_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt#אז התחיל המצור על ירושלים ,ההתחלה היא השורש של הכל , מאז חורבן בית ראשון לא התאוששנו. אמנם היה בית שני, אבל כבר לא היה בארץ חלק גדול מישראל גם השבטים שלא אבדו ולא נעלמו לא עלו כולם לארץ ישראל ,היו הבדלים גדולים בין שני המקדשים, הכל התחיל #_lt#em#_gt#מעשרה בטבת#_lt#/em#_gt#.#_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt# בלי בית מקדש עם ישראל הוא כמו גוף בלי נשמה. חסר לו השורש, העיקר חסרה לו נקודת החיבור אל המקור. יוסף בכה על צווארי בנימין, על שני בתי המקדש, בית המקדש נקרא "צוואר".#_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt#תפקידו של הצוואר הוא לחבר בין הראש לגוף, זהו מרכז החיים וכן בית המקדש הוא הצוואר, המחבר.#_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt#יש בית מקדש של מעלה ויש בית מקדש למטה, יש חוליות בצוואר - עליונה ותחתונה, ומשם זורמים החיים אל הגוף כולו, דרך בית המקדש זורמים הכוחות הרוחניים אל העולם כולו, בלי בית מקדש זה כמו מת שעושים לו הנשמה מלאכותית - הלב עובד, אבל המוח חסר.#_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt#זה לא נקרא חיים. נשמרת מחזוריות הדם בגוף אך זה לא נחשב חיים. בנביאים זה מתואר באופן חריף יותר, כעצמות יבשות. הגר"א אומר שבדורות האחרונים העצמות גם נרקבו, כיון שהעצמות הם התלמידי חכמים. וכך אמר הגר"א שהיה בדור של דעה, של גדולי עולם, תלמידי חכמים עצומים, שאנחנו כתרבד (כף) עפר, שהכל התפורר ונשאר רק עפר ועל כך אנו מתפללים "התנערי מעפר קומי".#_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt# המצב של עם ישראל בגלות מפורר , אבל יש בו עוד כוחות קיומיים, הוא יכול לחזור לחיים מלאים של גוף חי ובריא בכל המובנים. אנו נמצאים במצב של התלכדות העצמות, של התחלת החזרה לחיות. תרבד העפר הולך ומתרכז, מתגבש, ומתחילים להיווצר חלקים, ורידים, עצמות, בשר ועור. אנחנו בתהליך של תיקון אבל הדרך ארוכה מאוד, צריך לחזור לחיים עליונים שלמים, וזה יקרה כשיבנה בית המקדש.#_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt# זוהי צרה עתיקה שאנו לא יכולים להתרגל אליה. איננו יכולים להתרגל למצב הזה של חיסרון הבית. וזה עניינו של היום הזה, לעורר בנו את הצער, את החפץ לבניין בית המקדש. אך לא רק התעוררות רגשית ורצון מופשט בלבד, אלא אנו צריכים לעשות חשבון נפש, מה יכול כל יחיד ויחיד לעשות כדי להביא לבניין הבית.#_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt#ראשית כל לרצות ולהתפלל לכך, ונוסף על כך להיות ראוי לכך. כל אחד צריך לחשוב שהוא לא יעכב את הגאולה. אולי אני לא יכול להביא את כל הגאולה אבל לפחות אני לא אעכב אותה ואולי אף אקדם אותה מעט. כשאדם מתרומם בעבודת ה' ומתעלה הוא תורם הרבה לבניין הבית, כי "כל ישראל ערבים זה לזה" וכל פעולה פועלת על כל עם ישראל וכל העולם כולו.#_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt# כל תיקון מועיל לכלל כולו. זהו עניינו של היום הזה, שקידה, התבוננות ושינוי - לא לעבור את היום הזה ולחזור לסדר היום. הכאב, הצער, הזיכרון צריך לחדור אל תוכנו ולשנות אותנו. בעז"ה נשתדל לעשות מצידנו מה שביכולתנו ונתפלל לריבונו של עולם שישפיע שפע של טוב. אנו בטוחים שאנחנו בדרך ומתקדמים, ואנו מצפים שבעז"ה יהפוך היום הזה מהתחלה של צרות להתחלה של שלב נוסף במהלך הגאולה, שנתקדם בה במהרה בימינו עד לגאולתנו השלמה, אמן.#_lt#/p#_gt#
#_lt#/span#_gt# #_lt#/div#_gt# |