המפגש בין יהודה ויוסף הוא הסימן המקדים לשתי שושלות ההנהגה בישראל לאורך דורות רבים. בפגישת הפסגה הנוכחית – יהודה הוא רק מנהיג האחים, ויוסף משנה למלך מצרים, אך ממפגש זה השתלשלו ובאו 'שתי המפלגות הגדולות בישראל' – בית רחל ובית לאה, שאול ודוד, שלמה וירבעם בן נבט, מלכות יהודה ומלכות ישראל, משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. כבר חז"ל רמזו לכך במדרש רבה – "כי הנה המלכים נועדו... זה יהודה ויוסף... השבטים אמרו: מלכים מדיינים אלו עם אלו, אנו מה אכפת לנו, יפה למלך מדיין עם מלך".
אולם, 'פרשן פוליטי' חד עין במיוחד, שיודע לאתר את תהליכי העומק הסמויים ולגלות את 'הדבר הבא', ישיב לב בפרשה לנקודה נוספת. בפגישת הפסגה עוסקים ב... בנימין. בנימין הוא בן אדם ולא חפץ, אדם בוגר, אב לעשרה ילדים (מו, כא) ובכל זאת – בתורה לא מובאת אף מילה בשמו. האם אין לו מה לומר בדיון החורץ את גורלו?
כבר בפרשת מקץ נאמר על האחים – "ויקחו האנשים את המנחה הזאת, ומשנה כסף... ואת בנימין...". בנימין, כביכול, הוא אחד מרשימת החפצים הנלקחים למצרים. הוא כוכב מרכזי בפרשה, ובכל זאת לא מתבטא בה. המקום היחידי שמספר על פעילותו הוא – "ובנימין בכה על צואריו".
דומה, שתכונת השתיקה והצניעות המיוחדים של רחל ובנימין היא שסללה את דרכו של שבט זה למלכות ולתפקידיו המיוחדים. וכך למדונו חז"ל (מגילה יג:): "בשכר צניעות שהיתה בה ברחל, זכתה ויצא ממנה שאול. ובשכר צניעות שהיה בו בשאול, זכה ויצאת ממנו אסתר.. ומה צניעות היתה בשאול? דכתיב – ואת דבר המלוכה לא הגיד לו...". (בנימין הוא גם הראשון מארבעת הצדיקים, שלא טעמו כלל טעם חטא, ומתו רק בגלל חטא אדם הראשון- ב"ב יז.).
למרבה ההפתעה, המלך הראשון בישראל יצא מבנימין. השתקן עקף את אחיו הגדולים האסרטיביים והמנהיגים. מבית רחל נבחר ראשונה מי שירש את צניעותה, ורק בהמשך הגיע המלך מצאצאי יוסף. למה ומדוע?
בנימין הופך בפרשתנו למתווך ומאחד בין כל חלקי האומה. בזכותו, התאחדו מחדש יוסף ויהודה. ואכן, מבחינה גיאוגרפית נחלת בנימין בארץ ישראל מחברת את נחלת יהודה לנחלת יוסף. ואף בזמן שממלכות יהודה וישראל נפרדות זו מזו בהנהגת ירבעם בן נבט מצאצאי יוסף, שומר שבט בנימין על נאמנות למלכות יהודה, ולפיכך מאז גלות עשרת השבטים – בני בנימין הם מייצגי בית רחל בתוך כלל העם היהודי.
בדרך כלל, למלכות והנהגה זוכה מי שנוטל אחריות ומוביל כיהודה ויוסף, אך יש מקום גם לבנימין אשר בביטולו וצניעותו, לא מחפש את מקומו האישי, ודווקא משום כך יש בכוחו לאחד את כלל האומה, ולהעביר את העם מתקופת השופטים בה כל שבט עמד בפני עצמו לתקופת המלוכה בה התאחדנו לעם.
ואולי – בכך אפשר גם לחבר רעיונית את המחלוקת בשאלת הבעלות על ירושלים. מצאנו שנחלקו התנאים (יומא יב.) – יש אומרים: ירושלים לא התחלקה לשבטים אלא שייכת לכלל העם, ויש אומרים: חולקה בין בנימין ויהודה, כשמקום המקדש שייך לבנימין. וכעת מובן, שחלקו של בנימין המבטל עמו לכלל האומה הוא בעצם חלקו של כלל העם.
הקשו המפרשים למה יוסף לא שלח איגרת אל אביו לבשרו שהוא חי , איך לא חש יוסף על צער אביו כמה שנים ובפרט אחר שעלה לגדולה ?
גם צריך להבין כשנתגלה אליהם מדוע נתגלה דווקא בשעה זו? ובכלל מה הוא מתנקם בהם?
ומבאר באור החיים הקדוש כי מעת ירידת יוסף למצרים עד שיצא מבית האסורים לא יכל להודיע לאביו ואף אילו יכל חשש שמא אחר שיוודע לאחיו שהודיע לאביו, מצד בושתם וכלימתם ימסרו את עצמן לאבדו מן העולם, ואחר שיצא מבית האסורים אף שהיה יכול להודיע לאביו חשש שירצו לעוקרו מן העולם.
מוטב שיפיל אדם עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו . לא רצה לביישם לפני יעקב ויצחק ושאר זרע יעקב. ורק אחר שהאכילם והשקם ונתן להם דמים והראה להם שהוא בלב שלם עמם וגם נגלה הדבר שמה' יצא זאת וידעו בוודאות שאינו שומר איבה וגם הוסר הבושה מאביהם כי יאמרו אליו כי כן גזר הגוזר, אז נגלה אליהם.
אומרים חז"ל שהוא מסר את נפשו וסיכן את חייו כאשר ציוה להוציא כל איש מצרי מנוכחותו ונשאר לבד מול אחיו, עד שיוציא מפיו את שתי המלים "אני יוסף" . אחד מהאחים הנזעמים יכל בהחלט להרוג אותו.
אך יוסף לא רוצה לפגוע ולבייש את אחיו, "מוטב שאיהרג, ולא אבייש את אחי בפני המצריים" (תנחומא, ויגש, ה).
ויתרה מזאת גם לאחר הפגישה עם יעקב ועד מותו יוסף שמר את הדבר ולא סיפר לאביו את אשר עשו לו אחיו !
רחל הצטיינה באומנות השתיקה, כוח ההתאפקות לו שדבר דבור שיכול לפגוע באחר, וכך לא גילתה ליעקב שמסרה סימנים לאחותה, וראתה סבלונותיה בידי אחותה, ולא גילתה דבר. וכך בנימין בנה ידע ממכירת יוסף ולא גילה לאביו, כדי שלא לביש את אחיו, וידע מה עלול לקרות להם אם יתגלה סודם. ומאותו טעם גם יוסף. תולה ארץ על בלימה !
ויהי רצון שנלך בדרכם בנימין ויסף, ונזכה לביטול לה' ומכוחו לאחדות אמיתית.
מה מטריד את יעקב אבינו
לא היה מה לאכול! הירידה למצרים היתה בה גדר של הצלת נפשות ממש , יעקב ירד למצרים אחרי ניתוק של כ"ב שנה מבן זקוניו, שאהב אותו יותר מכל בניו, וכל עתידו בעוה"ז ובעוה"ב היה תלוי בו (עיין תנחומא ויגש סי' י'). לא ניתן כלל לשער איזה מחשבות היו יכולות להעסיק את ראשו של אבא זקן, לקראת הפגישה הצפויה עם בן אהוב שנותק ממנו בנסיבות כה מצערות.
ואולם למרות הרעב, ועל אף הצפייה לפגישה עם בנו, ועל אף עצם הטירדה והמאמץ הכרוכים בהעברת משפחה שלימה למצרים, איזה מחשבה עמדה בראש דאגותיו של יעקב אבינו? -
"ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו - לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה"! (מ"ו כ"ח, ורש"י שם) - לאמור, אמנם הוא טרוד "לעבור דירה", אמנם הרעב מציק, ואמנם הוא עומד לפני פגישה מרגשת עם בנו אהובו, אבל בראש מעיניו, גם בשעה זו, עמדה הדאגה "לתקן לו בית תלמוד". והדבר מבהיל, שהרי לכאורה יכול היה להמתין עד שהוא עצמו יבוא למצרים על מנת לתקן בית תלמוד. אבל לא! - יעקב אבינו מוכרח שמיד כאשר יגיע למצרים תהיה שם כבר ישיבה.
אומרים חז"ל: "מימיהן של אבותינו לא פרשה ישיבה מהם. היו במצרים - ישיבה עמהם, היו במדבר - ישיבה עמהם. אברהם אבינו זקן ויושב בישיבה היה. יצחק אבינו זקן ויושב בישיבה היה. יעקב אבינו זקן ויושב בישיבה היה. אליעזר עבד אברהם זקן ויושב בישיבה היה וכו'" (יומא כ"ח ע"ב).
טובה תחת רעה
נטייתם הטבעית של בני-אדם היא לא להבליג על פגיעה בהם, אלא לנקום ולנטור ולהשיב לפוגע כגמולו. האם אפשר להעלות על הדעת שאדם ינהג במי שפגע בו במידה הפוכה, ויגמול לו טוב? רבנו הזקן (סוף פרק יב בתניא) מתאר את ההתנהגות האידאלית של ה'בינוני', שגם כשפוגעים בו הוא נזהר מלכעוס ואף גומל טובה תחת רעה:
"וכן בדברים שבין אדם לחברו, מיד שעולה לו מהלב למוח איזו טינה ושנאה חס-ושלום, או איזו קנאה או כעס או קפידא ודומיהן, אינו מקבלן כלל במוחו וברצונו, ואדרבה, המוח שליט ומושל ברוח שבליבו, לעשות ההפך ממש – להתנהג עם חברו במידת חסד, וחיבה יתרה מודעת לו, לסבול ממנו עד קצה אחרון ולא לכעוס חס-ושלום, וגם שלא לשלם לו כפועלו חס-ושלום, אלא אדרבה, לגמול לחייבים טובות, כמו שכתוב בזוהר, ללמוד מיוסף עם אחיו".#_lt#div dir="rtl"#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# medium;"#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#strong#_gt##_lt#span style="color#_sc# #0000ff;"#_gt#המפגש בין יהודה ויוסף הוא הסימן המקדים לשתי שושלות ההנהגה בישראל לאורך דורות רבים. בפגישת הפסגה הנוכחית – יהודה הוא רק מנהיג האחים, ויוסף משנה למלך מצרים, אך ממפגש זה השתלשלו ובאו 'שתי המפלגות הגדולות בישראל' – בית רחל ובית לאה, שאול ודוד, שלמה וירבעם בן נבט, מלכות יהודה ומלכות ישראל, משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. כבר חז"ל רמזו לכך במדרש רבה – "כי הנה המלכים נועדו... זה יהודה ויוסף... השבטים אמרו#_sc# מלכים מדיינים אלו עם אלו, אנו מה אכפת לנו, יפה למלך מדיין עם מלך".#_lt#/span#_gt##_lt#/strong#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt#אולם, 'פרשן פוליטי' חד עין במיוחד, שיודע לאתר את תהליכי העומק הסמויים ולגלות את 'הדבר הבא', ישיב לב בפרשה לנקודה נוספת. בפגישת הפסגה עוסקים ב... בנימין. בנימין הוא בן אדם ולא חפץ, אדם בוגר, אב לעשרה ילדים (מו, כא) ובכל זאת – בתורה לא מובאת אף מילה בשמו. האם אין לו מה לומר בדיון החורץ את גורלו?#_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt#כבר בפרשת מקץ נאמר על האחים – "ויקחו האנשים את המנחה הזאת, ומשנה כסף... ואת בנימין...". בנימין, כביכול, הוא אחד מרשימת החפצים הנלקחים למצרים. הוא כוכב מרכזי בפרשה, ובכל זאת לא מתבטא בה. המקום היחידי שמספר על פעילותו הוא – "ובנימין בכה על צואריו".#_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt#דומה, שתכונת השתיקה והצניעות המיוחדים של רחל ובנימין היא שסללה את דרכו של שבט זה למלכות ולתפקידיו המיוחדים. וכך למדונו חז"ל (מגילה יג#_sc#)#_sc# "בשכר צניעות שהיתה בה ברחל, זכתה ויצא ממנה שאול. ובשכר צניעות שהיה בו בשאול, זכה ויצאת ממנו אסתר.. ומה צניעות היתה בשאול? דכתיב – ואת דבר המלוכה לא הגיד לו...". (בנימין הוא גם הראשון מארבעת הצדיקים, שלא טעמו כלל טעם חטא, ומתו רק בגלל חטא אדם הראשון- ב"ב יז.).#_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt#למרבה ההפתעה, המלך הראשון בישראל יצא מבנימין. השתקן עקף את אחיו הגדולים האסרטיביים והמנהיגים. מבית רחל נבחר ראשונה מי שירש את צניעותה, ורק בהמשך הגיע המלך מצאצאי יוסף. למה ומדוע?#_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt#בנימין הופך בפרשתנו למתווך ומאחד בין כל חלקי האומה. בזכותו, התאחדו מחדש יוסף ויהודה. ואכן, מבחינה גיאוגרפית נחלת בנימין בארץ ישראל מחברת את נחלת יהודה לנחלת יוסף. ואף בזמן שממלכות יהודה וישראל נפרדות זו מזו בהנהגת ירבעם בן נבט מצאצאי יוסף, שומר שבט בנימין על נאמנות למלכות יהודה, ולפיכך מאז גלות עשרת השבטים – בני בנימין הם מייצגי בית רחל בתוך כלל העם היהודי.#_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt#בדרך כלל, למלכות והנהגה זוכה מי שנוטל אחריות ומוביל כיהודה ויוסף, אך יש מקום גם לבנימין אשר בביטולו וצניעותו, לא מחפש את מקומו האישי, ודווקא משום כך יש בכוחו לאחד את כלל האומה, ולהעביר את העם מתקופת השופטים בה כל שבט עמד בפני עצמו לתקופת המלוכה בה התאחדנו לעם.#_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt#ואולי – בכך אפשר גם לחבר רעיונית את המחלוקת בשאלת הבעלות על ירושלים. מצאנו שנחלקו התנאים (יומא יב.) – יש אומרים#_sc# ירושלים לא התחלקה לשבטים אלא שייכת לכלל העם, ויש אומרים#_sc# חולקה בין בנימין ויהודה, כשמקום המקדש שייך לבנימין. וכעת מובן, שחלקו של בנימין המבטל עמו לכלל האומה הוא בעצם חלקו של כלל העם.#_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#strong#_gt##_lt#span style="background-color#_sc# #ccffff;"#_gt# הקשו המפרשים למה יוסף לא שלח איגרת אל אביו לבשרו שהוא חי , איך לא חש יוסף על צער אביו כמה שנים ובפרט אחר שעלה לגדולה ?#_lt#/span#_gt##_lt#/strong#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt#גם צריך להבין כשנתגלה אליהם מדוע נתגלה דווקא בשעה זו? ובכלל מה הוא מתנקם בהם?#_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt#ומבאר באור החיים הקדוש כי מעת ירידת יוסף למצרים עד שיצא מבית האסורים לא יכל להודיע לאביו ואף אילו יכל חשש שמא אחר שיוודע לאחיו שהודיע לאביו, מצד בושתם וכלימתם ימסרו את עצמן לאבדו מן העולם, ואחר שיצא מבית האסורים אף שהיה יכול להודיע לאביו חשש שירצו לעוקרו מן העולם.#_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#strong#_gt##_lt#span style="background-color#_sc# #ccffff;"#_gt# מוטב שיפיל אדם עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו#_lt#/span#_gt##_lt#/strong#_gt# . לא רצה לביישם לפני יעקב ויצחק ושאר זרע יעקב. ורק אחר שהאכילם והשקם ונתן להם דמים והראה להם שהוא בלב שלם עמם וגם נגלה הדבר שמה' יצא זאת וידעו בוודאות שאינו שומר איבה וגם הוסר הבושה מאביהם כי יאמרו אליו כי כן גזר הגוזר, אז נגלה אליהם.#_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt#אומרים חז"ל שהוא מסר את נפשו וסיכן את חייו כאשר ציוה להוציא כל איש מצרי מנוכחותו ונשאר לבד מול אחיו, עד שיוציא מפיו את שתי המלים "אני יוסף" . אחד מהאחים הנזעמים יכל בהחלט להרוג אותו.#_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt#אך יוסף לא רוצה לפגוע ולבייש את אחיו, "מוטב שאיהרג, ולא אבייש את אחי בפני המצריים" (תנחומא, ויגש, ה).#_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt#ויתרה מזאת גם לאחר הפגישה עם יעקב ועד מותו יוסף שמר את הדבר ולא סיפר לאביו את אשר עשו לו אחיו !#_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt#רחל הצטיינה באומנות השתיקה, כוח ההתאפקות לו שדבר דבור שיכול לפגוע באחר, וכך לא גילתה ליעקב שמסרה סימנים לאחותה, וראתה סבלונותיה בידי אחותה, ולא גילתה דבר. וכך בנימין בנה ידע ממכירת יוסף ולא גילה לאביו, כדי שלא לביש את אחיו, וידע מה עלול לקרות להם אם יתגלה סודם. ומאותו טעם גם יוסף. תולה ארץ על בלימה !#_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt# ויהי רצון שנלך בדרכם בנימין ויסף, ונזכה לביטול לה' ומכוחו לאחדות אמיתית.#_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#strong#_gt##_lt#span style="background-color#_sc# #ccffff;"#_gt#מה מטריד את יעקב אבינו#_lt#/span#_gt##_lt#/strong#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt#לא היה מה לאכול! הירידה למצרים היתה בה גדר של הצלת נפשות ממש , יעקב ירד למצרים אחרי ניתוק של כ"ב שנה מבן זקוניו, שאהב אותו יותר מכל בניו, וכל עתידו בעוה"ז ובעוה"ב היה תלוי בו (עיין תנחומא ויגש סי' י'). לא ניתן כלל לשער איזה מחשבות היו יכולות להעסיק את ראשו של אבא זקן, לקראת הפגישה הצפויה עם בן אהוב שנותק ממנו בנסיבות כה מצערות.#_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt#ואולם למרות הרעב, ועל אף הצפייה לפגישה עם בנו, ועל אף עצם הטירדה והמאמץ הכרוכים בהעברת משפחה שלימה למצרים, איזה מחשבה עמדה בראש דאגותיו של יעקב אבינו? -#_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt# #_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt#"ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו - לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה"! (מ"ו כ"ח, ורש"י שם) - לאמור, אמנם הוא טרוד "לעבור דירה", אמנם הרעב מציק, ואמנם הוא עומד לפני פגישה מרגשת עם בנו אהובו, אבל בראש מעיניו, גם בשעה זו, עמדה הדאגה "לתקן לו בית תלמוד". והדבר מבהיל, שהרי לכאורה יכול היה להמתין עד שהוא עצמו יבוא למצרים על מנת לתקן בית תלמוד. אבל לא! - יעקב אבינו מוכרח שמיד כאשר יגיע למצרים תהיה שם כבר ישיבה.#_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt#אומרים חז"ל#_sc# "מימיהן של אבותינו לא פרשה ישיבה מהם. היו במצרים - ישיבה עמהם, היו במדבר - ישיבה עמהם. אברהם אבינו זקן ויושב בישיבה היה. יצחק אבינו זקן ויושב בישיבה היה. יעקב אבינו זקן ויושב בישיבה היה. אליעזר עבד אברהם זקן ויושב בישיבה היה וכו'" (יומא כ"ח ע"ב).#_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt##_lt#strong#_gt##_lt#span style="background-color#_sc# #ccffff;"#_gt# טובה תחת רעה#_lt#/span#_gt##_lt#/strong#_gt##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt#נטייתם הטבעית של בני-אדם היא לא להבליג על פגיעה בהם, אלא לנקום ולנטור ולהשיב לפוגע כגמולו. האם אפשר להעלות על הדעת שאדם ינהג במי שפגע בו במידה הפוכה, ויגמול לו טוב? רבנו הזקן (סוף פרק יב בתניא) מתאר את ההתנהגות האידאלית של ה'בינוני', שגם כשפוגעים בו הוא נזהר מלכעוס ואף גומל טובה תחת רעה#_sc##_lt#/p#_gt#
#_lt#p#_gt# "וכן בדברים שבין אדם לחברו, מיד שעולה לו מהלב למוח איזו טינה ושנאה חס-ושלום, או איזו קנאה או כעס או קפידא ודומיהן, אינו מקבלן כלל במוחו וברצונו, ואדרבה, המוח שליט ומושל ברוח שבליבו, לעשות ההפך ממש – להתנהג עם חברו במידת חסד, וחיבה יתרה מודעת לו, לסבול ממנו עד קצה אחרון ולא לכעוס חס-ושלום, וגם שלא לשלם לו כפועלו חס-ושלום, אלא אדרבה, לגמול לחייבים טובות, כמו שכתוב בזוהר, ללמוד מיוסף עם אחיו".#_lt#/p#_gt#
#_lt#/span#_gt##_lt#/div#_gt# |